ד"ר שלמה אטינגר, נולד ב-1897 בגרמניה. בשנת 1937 עלה ארצה יחד עם אשתו אירמה וב-1938 הם התיישבו בעין ורד.<br>ד"ר אטינגר, רופא במקצועו, לא הצליח למצוא עבודה כרופא בשנים הראשונות ופנה לעבוד בחקלאות. העבודה בחקלאות הייתה קשה עבורו, הן גופנית, והן כלכלית וכעבור כ-8 שנים התקבל כ"רופא מחליף" בקופ"ח. במלחמת השחרור היה רופא ברמת הכובש.<br>בהמשך, עם עזיבתו של ד"ר רפס, עבר לעבוד כרופא המושב בעין ורד עד יציאתו לגמלאות ב-1963.<br>ד"ר אטינגר היה רופא מסור ומוערך ע"י חברי המושב, ועמד לרשותם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.<br><br>קטע מסיפורו של ד"ר יאיר בן ציוני "הנשיכה הראשונה" מאפיין את התקופה של הרופא-החקלאי באותה עת:<br>היה זה בסוף מלחמת העולם השנייה, בהיותי ילד קטן בכפר הס שבשרון. כלב שחור בלתי מוכר בסביבתנו, גדול ורשע, מן הסתם נגוע בכלבת, נשכני ברגלי ונעלם. הנשיכה היתה אמנם קלה אך אמי התייחסה אליה בחומרה רבה. כשהסתבר שרופא הכפר נעדר מביתו, הפקידה אותי בידי אחי הגדול.<br>"תביא את יאיר מיד לדוקטור אטינגר בעין-ורד. הוא מושבניק רגיל, אבל אומרים שבגרמניה היה רופא מפורסם."<br>רחביה לקחני בידו ויחד התחלנו לצעוד בשדות לכיוון עין ורד. עברנו את חורשת האקליפטוסים וחצינו שדות ופרדסים. חיש מהר הגענו לביתו של ד"ר אטינגר.<br>אישתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות ובמבטא גרמני כבד שלחה אותנו לרפת, שם נמצא בעלה. פגשנו בו עסוק בחליבת פרה עצבנית ובועטת ומקלל אותה ואת אמה בגרמנית. לבוש כובע טמבל ומכנסיים רחבים, הרים הדוקטור ראשו מבין עטיני הפרה והעיף בנו מבט של תימהון. "את מי אתם מחפשים, ילדים?"<br>"היום התנפל כלב שחור על אחי, נשך אותו ברגל וברח. אימא שלחה אותנו אליך," השיב אחי הגדול.<br>"האם אתה מכיר את הכלב הזה?" שאל אותי הדוקטור.<br>"לא, אף פעם לא ראיתי אותו. הוא בא מכיוון הכפר הערבי ואף אחד לא מכיר אותו".<br>ד"ר אטינגר קם מדרגש החליבה, הכניס אותנו לביתו וביקשנו לשבת ולחכות. בינתיים פתח ספרים רבים בגרמנית ועיין בהם עיון מעמיק. גברת אטינגר כיבדה אותנו בינתיים בעוגיות ובמיץץ תפוזים טרי ויעצה לנו לחכות בסבלנות.<br>לאחר מספר שעות של עיון וקריאה החליט כנראה הדוקטור שהעניין רציני, רתם את פרדתו לעגלה, הזמין אותנו לשבת עליה והסיע אותנו הביתה לכפר הס.<br>אמי נמצאה אותה שעה בלול התרנגולות. הוא התפרץ ללול ואמר לה, "הבן שלך בסכנה גדולה ביותר, הוא מוכרח לקבל עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת. אם לא יקבל את הזריקות, ימות". ואכן קבלתי מדי יום ביומו זריקות כואבות מהחובשת יעל ברינט. לימים חזר ד"ר אטינגר לעסוק ברפואה.<br>גם אם, למען ה"אמת ההיסטורית", הפרה הייתה עז והפרדה חמור, הסיפור משקף את ההווי של אותה תקופה.<br>ד"ר אטינגר נפטר ב-1987.
הדפסה | תגובה