|
עם הגיעם לארץ בשנת 1950, שיכנו אותם במעברת בנימינה, לאחר מכן הועברו למושב פורת. הם התגוררו במשך שנה וחצי באוהלים ובצריפונים, בשנת 1952 החלה בניית בתי הקבע.<br>המושב הוא מושב עובדים אשר משתייך לארגון "הפועל המזרחי", לכל משפחה ניתן משק פרטי הכולל פרדס ולול, פרנסתם הייתה מבוססת על חקלאות, יש כאלה אשר עוסקים בחינוך וכאלה שעוסקים בעבודות מחוץ למושב. תושבי הכפר משתייכים ל-3 חמולות הקשורות בקשרי משפחה ביניהן, האחדות ושיתוף הפעולה נשמרים בקפדנות עד היום.<br>שלוש החמולות הן: חגג', חסן, וגויאטה.<br>בימים הראשונים לעלייתם, על הקרקע במושב פורת, הם ניסו לפתור בכוחות עצמם את בעיית הדיור, בנוסח גריאן, למשפחתו של כליפה חגג' היו שני בנים צעירים שעמדו לשאת נשים, ועדין לא הייתה להם קורת גג. קם אביהם והציע להם "למה לא תחפרו לכם כאן חושה ותחיו בהם כמלכים? נעשה ניסיון ראשון ואחרון לחור מערה אך היא התמוטטה עד מהרה וכך סילקו אנשי פורת את ידם מחפירת מערות וכך הסבירו את מעשה ההתמוטטות "פה האדמה... לא כמו בגריאן שם הייתה האדמה כמו בטון...".<br>מר יעקב גויאטה, מספר שהמעבר מהמערה לחיים במושב היא כיציאה "מחושך לאור", או "כשועלים בחרבות". החיים במערה היו "חיים דוחים ופרימיטיביים, חיים ללא שימוש באמצעים טכניים, חשמל, השתמשנו בכלי נפטר, מים שאבנו מהבורות, ובכלל היה קשה, קשה להשוואות את תנאי חיינו כיום לחיים של אז".<br>מתוך: גנץ פנינה, 2001, עליית שוכני המערות שבלוב, קליטתם והשתלבותם בארץ, עבודה סימנריונית, אוניברסיטת חיפה.
הדפסה | תגובה