עם התקרבותה של איטליה לגרמניה הנאצית ב- 1938 השתדלו השלטונות בלוב, ובראשם המושל איטאלו בלבו, שלא לתת ביטוי לקו האנטי-יהודי החדש של ממשלת איטליה. השלטונות נמנעו, מתוך רצון לשמור על הסדר הציבורי, מלהפיץ בלוב את דברי הנאצה נגד היהודים שהרבו להשמיע שידורי רדיו בארי האיטלקי ושנועדו לאוזני הערבים בארצות המגרב.<br>ב- 1938 נחקקו באיטליה "חוקי גזע" נגד היהודים, ואולם, בלוב הקהה איטאלו את עוקצם ונטרל את הארגונים הפשיסטיים המקומיים של ה"חולצות השחורות", שרצו מדיניות תקיפה יותר נגד היהודים.
נראה שיהודי לוב סבלו מפגיעות הפשיסטים המקומיים פחות משסבלו מהתנכלויות התושבים המוסלמים, שגילו יחס עויין ליהודים על רקע המאורעות שהתחוללו אז בארץ-ישראל. אחרי הצטרפות איטליה בשנת 1940 למלחמה נתקבלו מרומא הוראות לכלוא את היהודים הללו במחנה ריכוז בג'אדו (Gado ;Jadu) כ- 150 ק"מ מטריפולי, אך גם הדבר הזה נעשה באופן חלקי בלבד.<br>תפנית לרעה במצב יהודי לוב חלה לאחר שב- 18 ביוני 1940 נהרג המרשל בלבו בתאונת מטוס. ה'חולצות השחורות' האשימו את היהודים באגירת מזון ובריגול לטובת בריטניה. ב- 9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים בהתקפה על האיטלקים בחזית מצרים, ובתוך חודשיים כבשו את קירינאיקה ובכלל זה את בירתה בנגאזי. המפלות מידי בריטים החריפו את ההסתה ביהודים. היטלר שלח ללוב את 'קורפוס אפריקה' ((Afrika Korps בפיקודו של הגנרל רומל, ובאפריל-מאי 1941 נהדפו הבריטים מקירינאיקה חזרה למצרים.<br>האיטלקים שחזרו והשתלטו על קירינאיקה האשימו את היהודים בשיתוף-פעולה עם הבריטים, אסרו וענשו קשה כמה מהם, אזרחי צרפת הועברו לתוניסיה ונתיני בריטניה, כ- 300 נפש, הועברו לאיטליה, ונכלאו במחנות הסגר. בין המחנות הללו היו צ'וויטלה דל טרונטו ((Civiyella del Tronto שבמרכז איטליה,, מצפון לטרמו, בניו אה ריפולי (Bagno a Ripoli ) שליד פירנצה, ובסנו דל גרפה (Bassano del Grappa) כ- 30 ק"מ מצפון לויצ'נצה. ב- 1944 אחרי כיבוש צפון איטליה בידי הגרמנים, הועברו הנתינים הבריטים הללו לברגן-בלזן.
ב- 5-7 בנובמבר 1945 התחוללו פרעות ביהודי לוב, מהחמורות בתולדותיה: 121 יהודים נרצחו, רבים נפצעו, בתי-כנסת נהרסו, ומאות בתי מגורים ובתי עסק נשדדו ונהרסו. רק ביום השלישי התערב הצבא הבריטי ודיכא את המהומות. הפרעות גרמו זעזוע עמוק בקרב היהודים, שינו מיסודם את יחסיהם עם הערבים, הגבירו את תודעתם הלאומית, חרצו את גורל הקהילה היהודית והגבירו את הרצון לצאת מלוב ולעלות לארץ-ישראל. ב- 1948 שוב התחוללו פרעות, אך אז התגוננו היהודים והרגו כמה מהפורעים.<br>הידיעה על עלייתם הקרובה למדינת ישראל הובאה להם ע"י מר ברוך דובדבני, באפריל 1949, הוא הגיע לביקור, וכינס אותם בשטח בית הכנסת, השמועה על בואו עברה בלחש, ממערה למערה, הם הסתכלו לכל צד, אם הערבים אינם מרגישים בשמחתם. לכס הגיעו מאות מיושבי הכפר על מנת לשמוע את דבריו, "מירושלים באתי אליכם", דבריו חשמלו את הנוכחים, הוא המשיך את נאומו: "באתי כי פקד ה' את עמו וחלק מארץ ישראל בשלטון ישראל... והקימונו מדינה, מדינת ישראל, ממשלה וצבא משלנו ורבים מיהודי הגלויות, מכל קצווי גולה באים אליה, הגיע שעתכם, שעת גאולתכם, קומו ובואו לטריפולי, שם תתכוננו ומשם תעלו לארץ ישראל לארץ אבותינו".<br>רוב הנוכחים מלמלו בשפתותיהם בלי הפסק: "ירושלים, בית המקדש", שלושה צעירים לבושים כערבים התחילו לשיר את התקווה... לא כל הנאספים הצטרפו לשירתם. הפחד בפני השכנים לא נתן להם לבטא את השמחה הגדולה בשעה זו. לאחר תפילת מנחה הם יצאו מכליהם, מרוב שמחה, לא יכלו להתגבר על רגשותיהם ופרצו כולם בבכי. הי זה בכי הבא מתוך שמחה שאין לשער ולמלל אותה.<br>באוגוסט 1949, והסתיים בנובמבר 1950. כל שוכני המערות החליטו לעלות יחדיו, הם הגיעו לעיר טריפולי בעזרת ה"גוינט", כתוצאה מהחלטה מקומית כל תושבי העיירות והכפרים המרוחקים קיבלו עדיפות ראשונה בעלייה לארץ. ה"גוינט" התחייב לממן את עברתם לעיר, לדאוג לבדיקות שנדרשו ולריפויים של החולים, לשכנם ע"י השכרת חדרים ברובע היהודי, להלבישם ולתזונתם.<br>אך בגלל סיבות שלא היו תלויות בהם פונו, בהדרגה ע"פ לוח זמנים מתוכנן ולא במרוכז.
הם הגיעו בעלייה ישירה לארץ באמצעות האוניות: עצמאות, הרצל, אילת, קדמה, גלילה וירושלים. רק מעטים נותרו מאחור, בשל מכירת רכוש, בשל בעיית "מס השיעורים".<br>ב-1950-1951 עלו יותר מ- 30,000 מיהודי לוב לישראל.<br>מתוך: גנץ פנינה, 2001, עליית שוכני המערות שבלוב, קליטתם והשתלבותם בארץ, עבודה סימנריונית, אוניברסיטת חיפה. הדפסה |
תגובה