תשעים ושניים ק"מ דרומה מהעיר טריפולי, נמצא חבל "גריאן" (גאר = מערה). בחבל זה נמצאים שלושה כפרים: טיגרינה, בן-עבאס וטגסאת. בשלשת הכפרים הללו, חיו עד שנת 1949, שנת העליה ההמונית מארץ לוב, כשש מאות נפשות יהודים, בתוך אוכלוסייה כללית של 50 אלף, ערבים וברברים.<br>מסורת בפי יהודי גריאן שאבות אבותיהם באו לגור בחבל זה מאזור אחר בלוב, והוא: "ג'בל-אנפוסה", הנמצא במרחק 150 ק"מ דרומית-מערבית מהעיר טריפולי. מספר ק"מ מכפר טג'טאת נמצא מבצר גדול עתיק הנקרא בפי תושבי האיזור בשם "קצר-אליהוד". מבצר אחר בשם זה, נמצא על ראש הר בחבל "גמטאה", בין "גריאן ובני-אוליד". במקום ששמו "אלחג'רה נמצא קבר עתיק הידוע בשם "חכם אלחג'רה". ערבים כיהודים מכבדים את המקום שלפי המסורת שבידם נקבר שם חכם צדיק (ומזה השם חכם אלחג'רה), מדליקים נרות לכבודו ומתפללים בו.
בין "אלחג'רה" וכפר "דנון" נמצא קבר עתיק הידוע בשם "קבר רבי חג'אג'". גם קבר זה מקודש אצל היהודים והערבים. את השטחים שמסביב לקברים האלה אין הערבים מעבדים, לכבודם של הצדיקים.<br>במקום ששמו "ג'חישה" נמצא בית קברות עתיק יומין, ומסורת בפי יהודי גריאן שכל השטח של הכפר הזה היה מיושב יהודים, ועזבו אותו לאחר סכסוך שהיה ביניהם ובין ערבי אחד שדרש מהם לעשות לו עבודת נפחות ביום שבת והם, כמובן, סרבו. התגלע ריב ביניהם שבסופו נרצח הערבי. מפחד נקמת דם עזבו היהודים את המקום.<br>בכפרים התגוררו בני אדם במשך מאות שנים, מתחת לאדמה, חיים תת-קרקעיים, כלומר חצבו מערות בעומק של 20 מטר, 3-2 קומות. עבודת הבניה של המערה ארכה לא פעם כשנה וחצי עד שנתיים, היות שלבנייתה צריך היה להקדיש מאמץ ומחשבה מרובה כדי שתהיה מבוצרת למדי.<br>צורת הבניה הייתה מיוחדת, כך שהאדם שעומד ממרחק לא יכול היה להבחין בתנועה חיה הנמצאת למטה.<br>המערות היו גבוהות מאוד, הכילו מספר רב של חדרים, בין בית לבית, ובין משחה למשפחה היו מחיצות. מראה המערה מבפנים היה מראה של בית רגיל, חוץ מאשר התקרה לא חסר בה מאומה.<br>מים שאבו מבורות מים, התאורה הופעלה ע"י מנורות נפט בלילה, ביום חדרו קרני השמש בשפע. פתחה של המערה היה מוסתר, ובקרבתה הייתה ארווה או מחסן לכלי עבודה, המיועד להסוואה מפני עין זרה.<br>הרמה שהתנוססה מתוך העמק הפורה, הייתה סוללות שנשפכו בקווים ישרים כמעט.<br>באמצע הסוללה היה פתח בור מרובע רחב ועמוק, זהו פתח חפור בתוך האדמה, ודלת של עץ זית, עם ספי ברזל, סוגרת את חלקו התחתון. לאחר פתיחת הדלת התגלע מסדרון אפל שדומה לתעלה שמלא חתחתים, שיורד לקרקעית בצורת עקלתון. הקרקעית רחבה, כך שקרני האור-שמש כהות היו חודרות לתוכו באלכסון, הודות לאור מתגלה חדר מרובע, שדומה לחצר פנימית של בית "מברי".<br>מסביב לחצר היו חדרים פנימיים, חפורים בקרקע, וכך המערות מחוברות יחד ובונות כפר שלם מתחת לאדמה.<br>בחצר היו מספר בעלי חיים: צאן, תרנגולות בקר, גמלים וחמורים. הילדים מסתובבים בצמוד לנשים, שעוסקות בהכנת האוכל או עסוקות בטוויה ובאריגה. חלקן של הנשים והילדים עסקו גם בעבודות בשדה ובכרמים אשר היו מסביבם.<br>חיי הנשים במערה היו קשים, הן עסקו כמו כל נשות הכפר בטויות בגדי צמר ושטיחים. העבודה הייתה מפרכת ומתישה את הכוחות. שעות המנוחה היו מעטות כדי שההספק יהיה גדול. הנשים קיבלו חופשה כל מספר ימי עבודה, ע"מ לצאת ליער לאסוף עצים לצורך בישול ואפיה.<br>בתוך המערות קיימו חיי קהילה מסודרים, הוקמו מספר חנויות שספקו את הצרכים ההכרחיים. מצבם הבריאותי של שוכני המערות היה, משביע רצון, אך ניכר שתזונתם עלובה וזעומה. הם היו לבושים כערבים, הם היו לבני עור, ומטופלים בהרבה מאוד ילדים. כולם היו בעלי מלאכה, צורפים, נפחים, סנדלרים, חקלאים העוברים בכל רחבי המדבר.<br>"מזיכרונותיו של שוכני המערות היו האבות יוצאים עם המשפחה לעבוד בכפרי הערביים, יוצאים אחרי פסח וחוזרים לסוכות, לפעמים הולכים למרחק של 1200 ק"מ, הולכים ברגל עם חמור וגמלים עובדים בנפחות ובכל עבודות האדמה ומרוחים טוב...". לחלקם היו אדמות אשר בהם עבדו שכירים ערביים.<br>שירותי הרפואה נתנו ע"י "רופא זקן", שיצא לו שם בפתקיו המושעים לכל תחלואה. הרופא נוטל פתק, ומצייר עליו ציורים, קווים ונוטריקונים, הרופא מצווה על החולה לשרוף את הנייר ולשאוף אל קרבו את העשן או למהול את אפרו במים ולשתות, הוא עומד עליו ולוחש לחשים: "כשם שנשרף הנייר כך יישרפו הרוחות הרעים והתחלואים שנכנסו בגופו של פלוני בן פלוני...". זהו "רופא הפתקים", שהיה קיים במערות בגריאן, הוא ריפא אותם באמצעות תרופות ערביות ופתקים.<br>מקומם של חיי הדת לא נפקד במערות, היו להם בתי כנסת מלאים מדי יום ביומו. בתי הכנסת היו בנויים עמוק יותר באדמה מאשר יתר הדירות, לכל בית כנסת דלתות כפולות, ארון הקודש יפה מעץ מקושט, רוב הגברים ידעו לקרוא ולכתוב, הילדים לומדים ב"כ'תאב". אשר נמצא בפרוזדור בית הכנסת, היה להם מורה זקן, שישב ולימד תורה את התינוקות, ואת ילדי הכפר.<br>היה להם שוחטים, אשר תושבי הסביבה הערביים השתמשו אף הם בשרותיהם. בכפר היה חכם, הוא רב שהוכתר בשם "חכם באשי" של גריאן, הוא היה מנהיגם הפטריארכלי - הרב כליפה חגג'.<br>המזכרת היחידה ששרדה בידי אנשי פורת ממולדתם, הוא ספר תורה עתיק, המצוי בבית הכנסת המרכזי בכפר. "ספר בן עבאס", "משנת ת"ר מספר סידורי תפילה שנדפסו בליוורנו, בהוצאת שלמה בלפורטי וחבריו". הסידורים משופעים בנוטריקונים, צרופים ורמזים מהזוהר, כתוב בחלקו בערבית המדוברת בלוב ובאותיות עבריות.<br>אחד המנהגים שנוצרו כתוצאה מצורת מגורים זו, הוא מנהג הקבורה. ברגע שנודע כי אדם מבני שוכני המערות נפטר, מפסיקים מיד כל עבודה, ומחדשים אותה רק לאחר קבורתו. מנהג זה לקוח מהעבר, כשהיו מפחדים שמא לא ייקבר המת, הוחלט שכל הקהל יפסיק את עבודתו, ילך אחרי המיטה של הנפטר, כדי להוכיח שבאמת זכה הנפטר להגיע לקבורת ישראל.<br>מתוך: גנץ פנינה, 2001, עליית שוכני המערות שבלוב, קליטתם והשתלבותם בארץ, עבודה סימנריונית, אוניברסיטת חיפה. הדפסה |
תגובה