צבי שכטרמן הקים על גבעה באדמותיו, שחלשה על הסביבה, "בית בטחון" בשביל פועליו היהודים, ובו שיכן את הגרעין שתקע יתד חלוצית ראשונה באדמתו. יעקב (בוצין) בן שמואל, ראש הקבוצה, התריע בפני נציגי הועד הפועל של הפועל המזרחי שביקרו אצלם, כי הסביבה שורצת ערבים - ובטחון ממשי אין. על כן נשלחה תגבורת של שישה חברים חלוצים ותיקים ויודעי-נשק שהוסיפה להרגשת הביטחון של הצעירים. המחשבה הראשונה היתה לקרוא למקום "גבעת צבי" כמחווה של הערכה לצבי שכטרמן, בעל האדמות, אולם הלה סירב במפגיע וקרא למקום "גבעת חיים", על שם רבו, חיים טשרנוביץ ("רב צעיר").<br>בל"ג בעומר תרצ"ב (1932) נערך במקום הטקס החגיגי של נטיעת העץ הראשון בפרדס, עץ שסלל את הדרך להקמת כפר יעבץ. כל פרנסי התנועה והיהדות הדתית נטלו חלק במעמד המרגש. ביניהם הרב הראשי לתל-אביב-יפו דאז ואחר-כך הרב הראשי לישראל, הראשון לציון ר' בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, ראשי התנועה דאז מ. שפירא, ש.ז. שרגאי, א. קסטנבוים, ואורחים מהכפרים הערביים הקרובים, טייבה וקלנסואה, שאז עדיין ראו בעין יפה את הניסיון להפריח את השממה בפרדסים. הרב עוזיאל פנה אל הנכבדים הערבים בערבית וקרא להם לשמור על יחסי שכנות טובה עם החלוצים הדתיים.<br>תם הטקס, האורחים הנכבדים שבו לבתיהם והמציאות האפורה, הקשה, החלה לטפוח על פניהם של העולים החדשים שנותרו במקום, ליצור יש מאין יצירה התיישבותית מופלאה. תחושת הראשוניות, והידיעה שהם הנחשונים המהפכים ברגבי השרון הבתולים - נותנת להם את הכוח לעמוד בחבלי הלידה הקשים, שהיו המסד להתיישבות הדתית בארץ-ישראל.<br>בשלהי 1932 מתמנה מיכאל חזני מטעם הועד הפועל של הפועל המזרחי לרכז את הקבוצה, והוא מנהל משא ומתן ממושך עם הקרן הקיימת לקבלת שטח בן 400 דונאם להתיישבות של הפועל המזרחי, שטח שגבל עם אדמת שכטרמן. בשנת 1933 עולה הקבוצה של "גבעת חיים" על אדמתה. ועדת השמות של הקק"ל מחליטה להנציח את שמו של ר' זאב יעבץ, ממנהיגי "המזרחי", סופר, היסטוריון ומהמורים העברים הראשונים, והנקודה החדשה נושאת את שמו: "כפר יעבץ".<br>בקבוצה שעלתה על הקרקע בכפר יעבץ היו 15 איש. לבניית המושב הוקצו 120 דונאם ל-25 חלקות, והשאר לעיבוד משותף של הקבוצה.<br>חנה רובין היתה הנערה הראשונה שהסכימה לעלות לנקודה נידחת זו ולהיות עזר כנגדו של ארוסה מיכאל וחבריו, בגרעין הראשון שהקים את כפר יעבץ. מאוחר יותר הצטרפה אליה חברתה זהבה. סיפרה חנה בראיון עם סופרת "הצופה" נ. גוטקינד: "תנאים למגורי בנות לא היו. לרוב החברים לא היו עדיין חברות. להוציא את זהבה, חברתו של אברהם ארליך ואחר-כך אשתו. גם מים לא היו. את הנוזל החיוני הביא לנו אבו-פריד, ערבי זקן מכפר קלנסואה, שנשא את המים בג'ארה (כד חרס ערבי). המים סופקו בדרך זו עד שהוחל בחפירת הבאר הראשונה ונמצאו מים חיים".<br>אגב, אבו-פריד הזקן הוא שהפך את מיכאל חזני לפועל מצטיין. "יא סחבי", אמר אבו-פריד, הפלח המנוסה, לעולה החדש, "הבחורים האלה שעובדים עם הטוריה במהירות גדולה ובהתלהבות חושבים את עצמם ל'שאטרים' גדולים. אבל בעוד שעתיים תראה אותם הרוסים וסחוטים בלי שישלימו את היומית שלהם. אתה תעבוד, 'שוויה, שוויה', בקצב אחיד, ותגמור הראשון..."<br>תוך ימים ספורים נעשה מיכאל לפועל הטוב ביותר, תודות לתורת-החיים של אבו-פריד, שאותה אימץ חזני גם בשטחים אחרים, הוא התבטא: "לא ב'שאטרה' ולא ב'שוויץ', בלי קפיצות חדות, אלא בצעדה איטית וקצובה במסלול הציבורי, תוך כדי עמל מפרך ובלתי-פוסק". נחזור לחנה. המחשבה שאין מי שיבשל עבור הבחורים טורדת את מנוחתה. על אף התנאים הקשים היא מחליטה לנסוע למקום ולהיות טבחית לחלוצים, למרות שטבחית גדולה לא היתה. היא מספרת: "כשבאתי, עמד במקום צריף ארוך וסביבו אוהלים. נכנסתי פנימה ואני פוגשת את כל החבר'ה שוכבים חולים בכאבי-בטן איומים. מה קרה? הם היו רעבים והחליטו לבשל לעצמם אורז מתוך הפחים החלודים. לבשל אני מוכנה, אמרתי להם, אבל מתוך פחים חלודים בשום אופן לא! מוכרחים לחזור העירה ולקנות סירים".<br>מאז, נעשו חברי כפר יעבץ "שפני ניסיון" של המבשלת החדשה. "היה בסביבה ערבי אחד, עבבדאללה מקלנסואה, שנהג להביא ירקות. פעם בשבוע הביאו לנו סרדינים או לחם מתל-אביב, ולפעמים גם בשר. כשלא היה לחם טיגנתי סופגניות במחבת... יום אחד היינו רעבים ולחם לא היה. וגם קמח לא היה במקום. החלטתי, זה לא עסק, מוכרחים לרתום את הפרדות ולנסוע לכפר הקרוב ביותר בסביבה, 'חרות', ולהביא לחם. היה חורף, אני זוכרת איך התעטפתי במעיל העור של מיכאל, אותו מעיל שאבי קנה לו במיוחד לפני שנסענו לארץ-ישראל ו... יצאנו לדרך. הגענו ל'חרות', קנינו לחם, בדרך חזרה ירד גשם שוטף והבוץ הקשה את הנסיעה. והעגלון שלנו משה וייס, לא הצליח להוביל את הפרדות. כעס עלי ואמר: חנה, מה עשית לנו? אני לא יודע את הדרך חזרה. עוד נטבע בבוץ. הניח את המושכות, הפקדנו את עצמנו בידי הפרדות והן החזירו אותנו בשביל הנכון. הצרה היתה, שלא רק אנחנו נרטבנו אלא כל הלחם היה בצק..."<br>מוסיפה חנה ומספרת על החתונה הראשונה בכפר יעבץ, חתונתם של מיכאל וחנה: "זה היה משהו מיוחד. כל מרכז הפועל המזרחי הגיע מתל-אביב בשלושה אוטובוסים, יחד עם שקי לחם ותפוזים... ראו בכך מאורע היסטורי. גם הערבים מהסביבה באו בהמוניהם, עשו פנטזיה, רקדנו אותו לילה עד שעה מאוחרת. אחרי השמחה חזרנו להווי הרגיל שלנו. נכנסנו לגור בחצי חדר. מעבר למחיצת הקרשים, בחצי השני, גרו יוסף ורבקה זילברברג. בינתיים למדתי לחבוש פצעים ונעשיתי גם אחות הכפר. בימים עזרתי למיכאל לעבוד בפרדס. הוא היה מרכיב ואני קושרת. מה עוד אני זוכרת? את השמחה הגדולה ששמחנו כשחברת החשמל קבעה לנו את הטרנספורמטור הראשון, את חודשי ההריון הארוכים הקשים, בטרם נולד לנו הבכור, אליצור, את ה'פורונקולים' האיומים מהם סבלו כל החברים שלנו אותה שנה, בייחוד העולים החדשים שהגיעו אלינו".<br>מתןך: מייזליש שאול, אבי ההתיישבות הדתית - סיפור חייו של מיכאל חזני.
הדפסה | תגובה