ימי הגשם והבוץ היו קשים יותר אם כי לא פחות מעניינים, מעילי גשם ומטריות לא היו לנו ולהגיע יבש לבית הספר הייתה משימה לא קלה.<br>את הדרך היינו עושים בדילוגים ממחסה למחסה, שני מקומות היו אהובים עלינו במיוחד, המאפייה והגשר. להיכנס למאפייה, רטוב ביום גשום קר הייתה חוויה,התנורים הגדולים בערו והפיצו אור וחום, ריחו של לחם טרי עמד באוויר, כיכרות בצק מסודרות על מגשי עץ ארוכים בצד אחד והאופה - נחמן השמן לבוש בגופיה ובתחתונים נוטל אותם עם מרדעת ארוכה ומשליך אותם אל תוך התנור הלוהט ולאחר מכן שולף ככרות לחם עגולות ושחומות. לאחר שהתחממנו והתייבשנו ונשמנו לחם ולפעמים גם קיבלנו איזו ככר שלא הצליחה, יצאנו בצער להמשך הדרך.<br>מקום שני שהיה אהוב עלינו בחורף היה הגשר בכניסה למושב. גשר הבטון שמעל לנחל חרות מעביר תחתיו את מי הגשמים של אזור רחב וכשיורד גשם טוב הזרימה תחתיו שוצפת. לנו שלא הורגלנו לנהרות היה זה מראה מרהיב עין ,היינו מסמנים את גובה המים בגשר ומשווים אותם לימי גשם אחרים, משליכים חפצים שונים אל המים ובודקים את מהירות הזרימה, בימים "טובים" היו מי השיטפונות מגיעים כמעט אל הכביש ואנו היינו מאושרים. בקיץ שימש לנו הגשר למסתור ומנוחה, תמיד היה קריר ונעים תחתיו.<br>החומר נכתב ע"י אסא ברטוב, מושב חרות, 2004.
הדפסה | תגובה