סיפורה של הדרך

הדרך הראשית העולה אל המושב - כביש מסודר אשר משני צדדיו שדרות קזוארינות ופרדסים נטועים, אולי נראתה כך רק בדמיונם הקודח של ראשוני המתיישבים שעלו לאדמת חרות בשנת 1930.<br>במעט כספם ובקשיים עצומים רכשו אדמות מערביי הסביבה - דונם פה ודונם שם, והחלו לעבד את האדמה לנטוע עצים ולהקים צריפים למגורים להם ולמשק החי שלהם. הישוב הקרוב ביותר אליהם בו יכלו לרכוש חומרי בנייה ומספוא לבהמות היה המושבה כפר-סבא, את חביות המלט, הברזל ושאר חומרים היו מביאים בעגלות מתחנת הרכבת של קלקיליה - דרך ארוכה ,מתישה בקיץ וקשה בחורף.<br>הדרך לתל- מונד הייתה שביל עפר שחצה את חלקתו של ערבי מהכפר טירה בשם יוסף ג"רבי ,כאשר מצב רוחו היה טוב הוא התיר לחברים לעבור בה ,אולם כאשר החלו ימי מתיחות ואירועים בין יהודים לערבים היה מותח גדר ומונע מעבר. לאנשי המושב הייתה זו דרך חיונית , הדרך המקשרת לתל- מונד אשר החלה מתפתחת, הדרך לבית- הספר האזורי והיציאה אל הכביש הראשי שנסלל אז ,הדרך הזאת הייתה עורק החיים המקשר את המושב אל העולם החיצוני. הדרך מזרחה, לטירה וקלקיליה הייתה כרוכה בסכנת חיים ויהודים חדלו להשתמש בה. כל הניסיונות לרכוש את אדמת המריבה וגם במחיר מופקע עלו בתוהו. יוסף גירבי רצה אולי למכור אולם פחד מפני שכניו שאיימו עליו ברצח אם ימכור אדמתו ליהודי.<br>הימים ימי מאורעות 1936 -1939 (אינתיפדה כפי שנקראת היום) יריות בדרכים ,שריפות וחבלות ברכוש יהודי, אנשי המושב עובדים קשה ביום - ובלילה שומרים .לעזרתם באים מתנדבים צעירים אשר עוזרים להם לשאת בנטל השמירה בלילה, וביום אבטחת העובדים בפרדסים והילדים בדרכם לבית-הספר.<br>החופש הגדול של שנת 1938 תם וילדי המושב חוזרים אל בית- הספר בתל-מונד. אחד המתנדבים עזרא גולדברג שמו מסיים את שמירת הלילה ועורך סיור בדרך העפר היורדת לתל מונד בטרם יעברו שם הילדים , ומגלה סימנים חשודים , הוא עוצר את התנועה ומונע מהרכב המוביל את הילדים לעבור ,מחטט בעפר ומגלה מוקש רב עוצמה טמון בדרך. אל המקום מוזעקים חיילי הנדסה בריטים המפוצצים את המוקש. הבור הענק שנכרה במקום היה עדות אילמת לאסון שנמנע.<br>במכתב תודה לחבר גולדברג נכתב בין היתר ..."קבל חבר יקר את רגשי תודתנו לך עבור עזרתך שהגשת לנו , מלבות אנשי חרות לא תשכח לעולמים ."<br>תוך מספר ימים מתארגנים כל תושבי המושבים באזור למבצע סלילת הכביש המחבר את חרות עם תל-מונד וכידוע כבישים נסללו אז בעבודת כפיים אבן אחרי אבן בפטישים וטוריות ,וגירבי מטירה לא שתק והזעיק את המשטרה הבריטית ,ומכות ומהלומות הוחלפו שם אבל הדרך נסללה. הדברים הגיעו לבית המשפט אשר שכן אז בעיר המחוז טול- כרם . לאחר דיונים רבים שולם סכום נכבד לבעל הקרקע ,הרבה מעבר לערכה אז.<br>היום כאשר אנו עוברים כאן נהנים מכביש יפה ומצל בצהרים כדבר המובן מאליו, נזכור את אלו שסללו לנו את הדרך ודאגו כי נעבור בה בבטחה.<br>החומר נכתב ע"י אסא ברטוב, מושב חרות, 2004. הדפסה | תגובה

חזרה