"בינתיים נוספו כיתות, כי זאת לזכור, מדי שנה נוספה לביה"ס כיתה ומשך הלימודים היה עשר שנים - עד כיתה י'. לעומת זאת מספר החדרים לא גדל והצפיפות רבתה. תחילה ניסו להנהיג משמרת שנייה, אך אחר-כך כבשו בהדרגה את כל חדרי העזר והפכו אותם לכיתות. למדו בחדר האוכל, בחדר המלאכה, באולם ובחדר הספריה, והבמה שימשה לחדר מורים. לבסוף גם בחדרים שנשכרו אצל השכנים.<br>שינוי נוסף חל בינתיים עם שיפור המצב הכלכלי. כל משפחה רכשה לעצמה חמור, ועתה משגדלנו הרשינו לרכוב לביה"ס על החמורים. היו חמורים מסכנים שנשאו על גבם שניים או שלושה אחים ואחיות. חייבים להודות שהמחזה היה מרנין לב. תארו לעצמכם, מדי בוקר הייתה יוצאת מכל ישוב שיירת חמורים לביה"ס. לא רק הילדים, גם המורים באו רכובים על חמורים. אין צורך לומר שבדרך לשם וחזרה נערכו תחרויות רכיבה אמיתיות, לא אחת קרה שבעת הדהירה נפל אחד הילדים והחומר ברח חזרה לאבוס.<br>כל עדת החמורים נקשרה לאורך הגדר המזרחית של חצר ביה"ס. והחמורים כידוע הם בהמות פיקחיות ביותר. לא עבר שיעור בו איזה חמור לא היתיר את עצמו ומיד היה נכנס בקטטה עם שכניו החמורים. עד מהרה היו משתחררים עוד כמה חמורים והתחיל מרוץ ביניהם, ואליו הייתה מצטרפת כל העדה בנעירה מחרישת אוזניים. כאשר שמענו בכיתות את הרעש מיד הבנו מה מתרחש בחוץ ואז היינו פורצים החוצה להשליט סדר בין החמורים. עכשיו כבר לא היה טעם לחזור לשיעור ובמיוחד כאשר בחוץ השתרע עולם כל כך נפלא. כי הפרדסים כבר גדלו ונתנו גם מסתור וגם פרי! בפרדסים הניחו פסים שהוליכו את קרוניות הפרי מהחלקות לבתי האריזה, שם עבדו "בשיטה הערבית" בישיבה על מחצלות ואנו היינו "מתפלחים" (מתגנבים) אל הקרוניות, מתיישבים בהן ומסיעים אותן כמו רכבת אמיתית.<br>אין ספק שהדמיון שלנו היה רץ לפני הקרוניות ואנו חשנו עצמנו כנוטלים חלק במסע החולף ביעף על פני ארצות תבל. דבר נוסף שמשך אותנו היו העצים "המיוחדים". כמו פומלות, תפוחי-דם ומנדרינות. היינו מתגנבים כדי לטעום מהפרות האלה, כי באותה תקופה, בה העצים במושבים טרם הניבו פרי, היה לפרות האלה כוח משיכה רב. רק גערות מנהלי הפרדסים היו מבריחים אותנו חזרה לביה"ס.<br>בסיכום - אט אט העצים גדלו ונבנו בתים המסתירים את הנוף, ביה"ס התרחב והחל מוציא מחזור אחרי מחזור. רבים מבוגריו ממשיכים את מפעל הוריהם במושבים, חלק מהבוגרים נפלו במערכות ישראל, התלמידות של אז משמשות בו מורות ועוד מעט יבקרו בו הנכדים של תלמידיו הראשונים. כמו כל הסובב אותנו ביה"ס אף הוא השתנה - כי כך דרכו של עולים - להשתנות, ורק תכלת השמים וזוהר השמש נותרו ממש כפי שהיו."<br> מתוך: הדר השרון שלנו - גוש תל מונד, הוצאת המועצה האזורית הדר השרון, 1972.
הדפסה | תגובה