פרק ד'

"לאחר שנתיים של לימודים בצריפי המחנה, החליט היהודי האנגלי ישראל זיו להטות שכם ולעזור לוועד הגוש להקים בי"ס בכפר זיו. כך נבנה האגף המרכזי של ביה"ס. היה זה בנין פאר. הוא הכיל ארבע כיתות, חדר מורים, ספרייה, אולם ובמה. חצר ביה"ס הייתה רחבה אך כולה הייתה שוממה, ללא צמח, מלבד החילפה ואלון בודד.<br>מיד הפשלנו שרוולים ונטענו את כל השטח שממערב למבנה. בשולי הצד המזרחי של המגרש הוקמו שני צריפים, אחד מהם שימש כחדר אוכל. עליכם לדעת שהיו לנו שיעורי בישול ואת התוצאות היינו חייבים לאכול בצהריים. בעניין זה היינו די מסכנים כי הפיקוח מצד המורים היה חמור. רוב ההורים עבדו בפרדסי תל-מונד וכך לא חיכתה לנו בבית ארוחת-צהריים חמה. צריף נוסף הוקם לחדר מלאכה. במזרח השתרעו הפרדסים הצעירים, ממערב מישור מכוסה חילפה הנעה ברוח כשדה דגן, רחוק יותר נראו המבנים הראשונים של אבן-יהודה וממולנו היו בתי "הטיקלים" (הטיקלים הם משפחה ערבית, לה היו שייכים רוב אדמות בני-דרור). העצים היחידים בשטח היו אלה שצמחו ב"גן-עדן" - בוסתן שהשתרע בינינו ובין הטיקלים.<br>"גן-העדן" היה מוקף גדרות צבר שהניבו פרי עוקצני ומתוק. ביניהם התנשאו כמה עצי שקמה עבותים ומצילים, ואפשר היה למצוא שם את כל סוגי הפרי.<br>למה "גן-עדן"? אם תזכרו את השממה שהשתרעה מסביב, שהייתה "ארץ ללא צל" תוכלו להבין זאת בקלות. בקצה הצפוני של מגרש ביה"ס עברה "דרך המלך" שהוליכה לישובים הערביים במזרח. בדרך זו עברו שירות הגמלים כשבראשם ערבי רכוב על חמור ועדרי בקר שכלבים ערביים נשרכים אחריהם. לעתים היה רועה ערבי וכבשיו מתקרב לחצר ביה"ס והוא היה מפליא בנגינות על חלילו, כליווי נשמע "התוק תוק" התמידי של משאבת המים שלהם.<br>יום אחד אפילו עברה בדרך תהלוכה שהייתה המופלאה ביותר מכל אשר ראינו, הייתה זו תהלוכת חתונה. הכלה, מצועפת הפנים, ישבה מקושטת תחת אפריון שנישא על דבשת גמל וסביבה דהרו ערבים על סוסיהם הגזעיים והתחרו ביניהם. הנשים בלבוש ססגוני השמיעו שירים מלווים בתופים ומצלתיים. המחזה היה כה מרהיב וכולנו פרצנו החוצה מהכיתות לראותו."<br>מתוך: הדר השרון שלנו - גוש תל מונד, הוצאת המועצה האזורית הדר השרון, 1972. הדפסה | תגובה

חזרה