פרק ג'

"ואיך השתנה ביה"ס? לא נדבר על השינוי בתכנית הלימודים, אך חי החברה! הרי ידוע לכולכם שראשיתו של ביה"ס הייתה בקרון. אך לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שביה"ס, שעתה כבר היו בו ארבע כיתות, נעשה קטן ומספר הילדים הלך וגדל. לקחו והעבירוהו ל"מחנה", שהיה בנוי צריפים, בדרך לכפר הס.<br>במחנה התרכזו הפועלים. במרכז עמד צריף חדר האוכל ובשוליו בניין האורווה המפואר - כי זאת לדעת, באותה עת לא היו טרקטורים ואת העבודה עשו בעזרת סוסים ופרדות. ליד המחנה היו גם שטחי המשתלות בהם גידלו את שתילי ההדר לשטחי הפרדסים של היום.<br>משום מה ערמו על-יד צריפי ביה"ס את זבל הכבשים, המיועד לזיבול הפרדסים הצעירים. את הזבל הביאו הערבים וערמו אותו לערמה נאה בגובה של בית. ערמה זו הייתה מרכז חיי ביה"ס בהפסקות. כיתה אחת הייתה מגינה על הפסגה והכיתה השנייה הייתה צריכה לכבוש אותה, בעת ההסתערות היו הרגליים שוקעות בזבל עד ברכיים והנעליים נמלאו גללים. הזעה הייתה ניגרת והאבק היה דבק בה.<br>תארו לעצמכם איך נראינו בסוף כל הפסקה.<br>לביה"ס וממנו היינו הולכים ברגל. לעתים היינו עוברים את כל הדרך שחצתה את הפרדסים הצעירים בריצה ולעתים היינו הולכים בצוותא ושרים. בימי גשם היו רוב הילדים מתכסים בשקים, כי לא היו לנו מעילי גשם. הבעיה הייתה לחצות את הואדיות בימים בהם גאו הגשמים. כשהיינו מגיעים לשפת הוואדי היינו עוצרים והמורות, בעזרת שני ילדים בוגרים, שהתברכו במגפיים (שהיו מאוד יקרי מציאות באותם הימים), היו נושאים את כל הילדים על גבם ומעבירים אותם לעבר השני של הוואדי."<br>מתוך: הדר השרון שלנו - גוש תל מונד, הוצאת המועצה האזורית הדר השרון, 1972. הדפסה | תגובה

חזרה