"היה זה בחודש אדר, האביב נאבק עם החורף, - מי יגבר על מי. פעם החורף נאחז בציפורניו על שליטתו - והימים אז אפורים וגשומים. פעם האביב מנצח את החורף - והשמש יוצאת במלוא הדרה ומחממת את היקום. ביום כזה יצא סבא משה לבקר את צריפו הישן, מקום מגוריו בימים ההם, בעת שעלה להתיישבות במושב חרות. פוסע לעבר הצריף הישן העומד עזוב בפינת המגרש פוסע וממלמל: "הבה נכנס לצריף הישן לראות מה עולל לו החורף? האם יש להדביק לוח שרוחות החורף עקרוהו ממקומו, או התריס נפל מעל ציריו?".<br>הנכדים והנכדות שגרו בקרבת משק סבא שיחקו בחצר. תענוג מיוחד הוא להם לשחק בחצר זו. אפשר לחטט במחסן הכלים הישן ולמצוא בין הגרוטאות כלים שונים שעבר זמנם, או מטבעות ישנות בתוך מגרת הארון שבמחסן. כשראו את סבא פנו אליו בשאלות: סבא, למה לך לתקן צריף בלה כזה?<br>- ילדים, אין זה צריף פשוט - ענה סבא - צריף פלא הוא. הצריף יודע לדבר.<br>- שמעת, יוסי, צריף מדבר?<br>- הוא לא מפטפט סתם, אמר סבא, הוא מספר סיפורים נפלאים מהימים ההם.<br>- מה הוא מספר לך, סבא?<br>- הבה אספר לכם סיפור ששמעתיו זה עתה.<br>היה זה בזמנים ההם כאשר כל הסבים והסבתות של המושב היו צעירים, כמו אבא שלך, יוסי, וכמו אימא שלך, ציפי. היינו אז כולנו חברים וחברות ועדיין לא גרנו בחרות.<br>פעם, באחד החגים, ערכנו טיול. הגענו לאחת הגבעות שעל יד הכפר הערבי טירה. בכל הסביבה לא היה עץ, לא שיח ולא בית. אדמה שוממה. אך הסביבה הייתה יפה - גבעות חול, חילפה המעמיקה שורשים, כן, שכחתי - עץ אלון עתיד אחד שהתבלט על גבעה, אולי עדות שפעם היה פה יער.<br>ישבנו לנוח תחת האלון וגלגלנו שיחה, אנחנו אנשים בלי קרקע והנה קרקע עזובה ללא אנשים - הבה נתיישב במקום הזה ונפרה את האדמה בזיעתנו, והאדמה תענה לנו ותיתן את יבולה.<br>בחרנו בוועדה ולמחרת נסענו לירושלים, לקק"ל. שטחנו לפניהם את בקשתנו שהיא תעזור לנו להתיישב במקום. קק"ל קנתה את האדמה מידי אנשי טירה, כי לא היה להם צורך באדמה זו. הבאנו קרשים ולוחות והקימונו צריפים - צריף קטן לכל משפחה, ועששית נפט לכל צריף, כי חשמל עוד לא היה אז. מאותם ימים ראשונים התחיל הצריף לספוג לתוכו סיפורים נפלאים.<br>היום כשנכנסתי לצריף לבקרו לחש לאוזני: הזוכר אתה את הימים ההם? חייכתי לעצמי: זוכר, זוכר, ועוד איך זוכר!<br>- אז מה סיפר? קפץ יוסי לתוך דברי סבא.<br>- באמת, סבא, ספר, הפצירה אחריו ציפי.<br>- ובכן היה זה בימים ההם כשחילקנו את האדמה, לכל חבר חלקה, וכל חבר העביר את צריפו על מגרשו. סביב המושב עבדו שכנינו ערביי טירה את אדמתם וחיינו בשכנות טובה, פעם באו ערבים רעים מקלקיליה וטול-כרם והסיטו את ערביי טירה להרע לנו.<br>המכירים אתם את הכביש שמחבר את חרות עם תל-מונד? ובכן בימים ההם לא כביש, רק דרך עפר שהייתה שייכת לערבים. ערביי טירה שמעו לעצת המסיתים, חפרו תעלה עמוקה לרוחב הדרך, גדרו בגדר תיל ואין דרך להיכנס ולצאת, אין דרך להביא נפט ואספקה לאדם ולחי. פנינו אליהם בטוב שימכרו לנו את האדמה והם: לא נמכור! התאספנו, כל חברי המושב, לטכס עצה. חשבנו וחשבנו והחלטנו כי באחד הלילות נצא כולנו ונסלול דרך אבנים. וכך היה. יצאנו גברים, נשים וילדים, הובלנו אבנים וחצץ גם מכבש כבישים שכרנו. כך עבדנו לילה ויום עד שסללנו את הכביש. כשנודע הדבר לערביי טירה באו בהמונים להרסו. אנחנו יצאנו לעומתם במקלות ולוחות ולא נתנו להם לגשת. הם פנו לשלטונות הבריטים, ששלטו בארץ. באו שוטרים, ראו כי הכביש סלול ופסקו: אין להרוס את הקיים. והכביש קיים עד הזמן הזה.<br>היום כשנכנסתי לצריף חייך לעומתי ואמר: היום נוסעים אנשים על הכביש סתם, אבל אתה? אתה זוכר את סלילתו? התביישתי להודות כי אכן וכמעט שכחתי.<br>- למה אנחנו לא שומעים את סיפורי הצריף? שאל יוסי.<br>- אה! אמר סבא, מי שיש לו לב רגיש ואוזן קשבת נכנס לצריף ושומע את הרוח בין סדקי הקרשים הישנים ומקשיב לחריקת התריס המסתובב על ציריו, שומע, שומע יפה מאוד, את סיפוריו.<br>סבא השתתק ושקע בהרהורים. הילדים הבינו כי עתה עליהם לעזבו ולא להפריעו להקשיב לסיפורי הצריף הישן.<br>"מתוך: הדר השרון שלנו - גוש תל מונד, הוצאת המועצה האזורית הדר השרון, 1972.
הדפסה | תגובה