הפרדסנות בגוש תל מונד

הפרדס - גדעון מוטשן<br>הקשר של חברי המושבים לפרדס התחיל עוד לפני בואם למקום, כשעבדו בפרדסים במושבות. עם העלייה על הקרקע רוב החברים היו שכירים ועבדו בפרדסי תל מונד. בשנת 1930 חפרו את הבאר הראשונה במושב, וכל חבר קיבל מגרש וחלקה לפרדס. מדוע פרדס? האדמה ותנאי האקלים התאימו לגידול פרדס, והחברים ידעו את העבודה.<br>כל חלקה הוכנה לפי קווי גובה, כי ההשקיה הייתה בתעלות ובגומות. השיפוע של התעלות היה מתוכנן כך שהמים יגיעו לגומות. היו משקים בשלוש שורות יחד, ורצים לסגור פרצות, כדי שהמים לא יגלשו מהגומות ומהתעלות. השתילים הראשונים הובאו ממשתלה שהכינו מוטשן וחברים בהרצלייה. אלה היו כנות של לימון מתוק. בבדיקות קרקע מצאו שלפעמים יש סמוך לפני השטח אדמת נזאז אטומה, ושם היה צורך לטעת כנת חושחש. על כנת הלימון המתוק הרכיבו תפוז שמוטי ולימון, ועל כנת החושחש הרכיבו אשכולית, ושינגטון וולנסיה. ריבוי הזנים נועד לפזר את עבודת הקטיף לתקופה ארוכה.<br>כשהפרדס נשא פרי בנו החברים בתי אריזה קטנים בתוך הפרדסים, "בייקות". היו כחמישה מבנים כאלה. שם עבדו חברים וחברות במיון, עטיפה, בניית תיבות וסגירתן. את כל העבודה עשו החברים בעצמם, גם את הקטיף עד שנת 1967 (אז הגיעו פועלים מהשטחים). עבודה חשובה בפרדס הייתה "בחר" ( ים בערבית). זוהי חפירה בטורייה לעמוק, כדי לעקור את היבלית, כי לא היו אז חומרי ריסוס. היו גם מזיקים שצריך להדביר, למשל - כנימה שחורה על הפרי. אנחנו, הילדים, היינו יושבים עם מברשות גומי ומשפשפים את הפירות להסרת הכנימות. שיטת ההשקיה השתנתה בשנות ה- 50 מתעלות לצינורות מחוררים שהניחו לאורך השדרה. את הצינורות היו מעבירים משורה לשורה. כשהפרדס גדל והצטופף דיללנו את העצים כדי מחצית, עד ל-40 עצים לדונם. שיטות ההשקיה שוב התחלפו: השקיה קבועה מעל הנוף בממטרות, צינורות אלומיניום מתחת לנוף, צינורות פלסטיק עם ממטירונים, וכיום צינורות פלסטיק וטפטפות.<br>אחרי מלחמת השחרור התרחבו השטחים ונוספו נטיעות של חברים ותיקים ושל חברי ההרחבה. ה"בייקות" נסגרו, ובית-העם הפך לבית אריזה מאולתר. כל אחד בא מהפרדס עם עגלה רתומה לחמור ועליה ארזים (בוקסות) עם פרי הדר. אחר כך הייתה תקופה שהובלנו את הפרי לאריזה בבית יהושע.<br>בסוף שנות ה 50 שוב נוספו נטיעות והמקור לשתילים היה חמש משתלות גדולות בעין-ורד. המשתלות סיפקו שתילים מורכבים ארוזים בפלסטיק. העבודה לשנו הייתה להשכים קום ולהוציא שתילים מהמשתלה, לספק לנוטעים. בשנות ה 60 חוסלו הרפתות במושב בפקודה ממשלתית והורחבו שטחי הפרדסים. השטח הכללי במושב היה הגדול ביותר בהתיישבות העובדת: קרוב ל 3000 דונם. גם היבול היה משובח - 8 טונות לדונם. בשנת 1965 נבנה בית אריזה מדרום מזרח למושב, ואז עברו לקטוף במכלים שלטונה, שהובילו אותם בעגלות לבית האריזה. בשנים הבאות השוק התחיל לדרוש פירות קליפים, ופיתחו זנים חדשים. לא כל הזנים החדשים היו עמידים ביצוא לאירופה, והספרדים השתלטו על שוק הקליפים האירופי. כך ירדה קרנו של הפרדס הארץ-ישראלי, וגם הרווחים הצטמצמו. גם פער התיווך פגע בהכנסה, והיו שייבשו את הפרדסים.<br>שטח הפרדסים כיום בעין-ורד הוא כ- 2000 דונם. בגלל המחסור במים יש צמצום, ויש שעוקרים פרדסים. מכיוון שרמת החים עלתה, כיום צריך 100 דונם פרדס טוב ומניב לפרנסה של משפחה.<br>פרדסי העתיד יהיו מבוססים על נטיעה צפופה, 70-100 עצים לדונם, השקיה בטפטוף, ודשנים בתוך ההשקיה.<br>מפתחים כל הזמן זנים חדשים, קליפים וחסרי גרעינים. היבול הצפוי יהיה רב יותר, העצים נמוכים והקטיף קל, והפרי מבוקש וטעים. הדפסה | תגובה

חזרה