זיכרונות - שבתאי יערי

"אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי למושב. נסענו מתל-אביב לכפר-סבא, שם הייתה תחנת אוטובוסים, ומשם נסעו ליישובי הסביבה. האוטו לתל-מונד יצא פעם ביום בשעות אחר-הצהריים. האוטו היה קטן בהרבה מהאוטובוסים של היום, הספסלים היו קבועים לאורך הדפנות. חלק מהנוסעים היו צריכים לעמוד מחוסר מקום ואפילו לנסוע על הגג. האוטו היה מלא בחפצים - כלי עבודה ומצרכים שלא היו בנמצא בכפר. נסענו דרך יישובים ערביים בדרך עפר, ועד שהאוטו הגיע למושב היה כבר חושך בחוץ. משפחתי התאכסנה בבית הסבא אליעזר וסבתא ינטה, שהיה הבית הבנוי הראשון במושב (מול גן-הילדים). החברים האחרים גרו בצריפים, וחלק מהמגרשים היו פנויים עדיין.<br>קמתי בבוקר מוקדם ויצאתי לחצר והיה שקט, דממה מוחלטת. אז עוד לא היו מכוניות וטרקטורים, האוויר היה נקי והעשבים רטובים מהטל. ושקט. ירדתי לחצר, ושם מעבר לגדר הכפר היה עדר פרות עם רועה ערבי, ולפרות היו פעמונים על הצוואר. התמונה הפסטורלית הזו נחרתה היטב בזיכרוני.<br>רוב האדמות היו אדמות בור, שבהן גדלו חילפה ויבלית. עשבים אלה הצריכו עבודה ומאמץ רב עד שהודברו מהחלקות המעובדות. במרכז המושב היה הצריף הציבורי. זה היה צריף ארוך, שבו התנהלו כל חיי המושב, אספות ומפגשים. הוא שימש גם כחדר אוכל לרווקים ולחברים שבאו לפני המשפחות שלהם. אימא שלי הייתה הבשלנית שם. לימים שימש הצריף בעלי מלאכה שונים, כמו הספר פוזאילוב.<br>איך היינו אנחנו, הילדים, משחקים ומבלים בזמננו החופשי? מכשירי רדיו לא היו, הטלוויזיה הגיעה כעבור שנים רבות ועל האינטרנט לא חלמנו אז, ולכן ברור שרוב זמננו בילינו בחוץ, בטבע. והיה הרבה טבע. אני זוכר שאחרי הגשם היו מופיעים פרחים יפים, והיו שדות אדומים מכלניות. אחריהן באו הפרגים עם האבקנים השחורים והנוריות הקטנות. עקבנו אחרי פרפרים ורמשים למיניהם. ראינו איך הארי-נמל הקטן יוצר מכתש קטן בחול ואיך הנמלה מחליקה במורד המכתש. ראינו את חיפושית הזבל יוצרת כדור מהגללים ומגלגלת את הכדור בהילוך אחורי.<br>כשעברנו למושב הייתי כבן 9 שנים, ולכן אני זוכר את תקופת בית-הספר שהיה אז ב"מחנה" בין תל-מונד לכפר-הס. לבית הספר הלכנו ברגל, הסעה כמובן לא הייתה. הדרך נמשכה מעין-ורד דרך הפרדסים והוואדי עד למחנה. כך הלכנו בגשם ובחמסינים. אנחנו, הגדולים, היינו צריכים להוביל ביד את ילדי כיתה א' הקטנים ולשמור עליהם.<br>הכיתה הייתה בקרון ארוך, שם למדו שתי כיתות עם שני מורים. במחזור הראשון לא היו תלמידים מעין-ורד, ואנחנו היינו המחזור השני שהיה צירוף של שני שנתונים. בכיתה זו היינו טוביה פורמן, אני ואחותי אצילה, לאה פולק, דב תבורי, אבנר הלבני, יונה סימנר והאחים לנה - מיכה ויקי. לימים, כשהגיעו למושב עולי גרמניה, הצטרפו עדית שטיינר, מרדכי רוטשילד ואלישבע לפידס. צבי ויינברג היה המורה לתנ"ך וגם לימד זמרה, והייתה לו קונצרטינה קטנה שבה ניגן. דוד גלבוע היה מורה לספרות, היה קורא לפנינו את "מסעי הנס אוריין", ספר שלמדנו ממנו בלי סוף.<br>אחר-כך עברנו לבית-הספר שנבנה בכפר-זיו, שם הצטרפו המורים רוזה וחיים שיבר ואחרים. הדרך לבית-הספר הייתה דרך חולית, ולא היה אף בית בין עין-ורד לכפר-זיו. כשגדלנו היינו רוכבים על גבי חמורים, וקושרים אותם לגדר בית-הספר. לפעמים היה יוצא תלמיד מהכיתה ומתיר חמור מהגדר, וגורם למהומה בין החמורים. בזמן המאורעות 1936 - 1939, היה מסוכן ללכת לבית-הספר, ולכן פתחו כיתות במושב לילדי עין-ורד. לימים חזרנו לבית-הספר בכפר-זיו, שם למדנו עד כיתה י'. והשאר... למספרי הסיפורים האחרים".<br> מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד. הדפסה | תגובה

חזרה