"מלחמת העולם השנייה "הניבה" סרטים לאומיים רבים מתוצרת אולפנים באירופה, ברוסיה ובארה"ב. סרטים אלה היו בעיקרם סרטי תעמולה, ששירתו את האינטרס הצבאי והלאומי של המדינות המעורבות במלחמה. הסרטים סיפרו על המתרחש בחזית ובעורף באמצעות דרמות, תיאורים דוקומנטריים ואף קומדיות. בארץ היו כולם רתוקים למכשירי הרדיו המעטים, אך היו צמאים גם לראות ולא רק לשמוע. הקולנוע נתן את המענה לצורך זה.<br>גם במושב רצו קולנוע! בשנת 1938 הגיעו הסרטים הראשונים למושב על-ידי "הקולנוע הנודד" מתל-אביב. מחיר הכרטיס היה 25 מיל למבוגרים ו-10 מיל לילדים (מיל = אלפית הלירה). כעבור זמן הביא את הסרטים "צליל-אור" מנתניה, שהתייצב עם ציוד ההקרנה במושב בתדירות משתנה. בקיץ הוקרנו הסרטים על הקיר החיצוני של בית-העם, ובחורף - בתוך בית-העם על הבמה, ששימשה בתור אולם (האולם הנוכחי עוד לא היה). חזית הבמה נסגרה מצד צפון בלוחות עץ דקים, ובימות החורף נשבה דרכם הרוח והקור היה מקפיא.<br>הקרנת הסרטים נמשכה לסירוגין עד 1945, ונפסקה עם סיום המלחמה, כשנודע גודל השואה שהתרחשה באירופה.<br>בשנת 1946 חזרו הסרטים לתקופה של כשנה, והמקרין היה חבר המושב נתן ברנד, אשר עסק בהקרנה בתקופת שירותו בצבא הבריטי. בשנת 1947 געשה הארץ לקראת הכרזת המדינה ופרצה מלחמת השחרור. לא היה "ראש" ולא היה פנאי לסרטים. רק בשנת 1949 החליט ועד המושב לחדש את הקרנת הסרטים. את העבודה קיבל אבי, בנימין אהרונוביץ, שהיה "עתיר ניסיון" בתחום זה מימי נעוריו, עת הקרין סרטי ראינוע ברכבת הטרנס-אירופית. הוא רכש לו עיסוק זה כדי להכין לעצמו נתיב בריחה מרוסיה, ואמנם ב-1925 ברח והגיע לארץ-ישראל.<br>איך הקרינו סרטים בעין-ורד? המושב רכש מכונת הקרנה שהתאימה להקרנת סרטים ברוחב של 16 מ"מ. הסרט היה מלופף על גלגל מתכת, שהכיל פילם להקרנה במשך 45 דקות. משכו של סרט ממוצע היה כשעתיים, והוא הורכב על שלושה גלגלים. נדרשו שתי הפסקות במהלך הסרט, כדי לאפשר התקנת גלגל מלא חדש, לאחר שהקודם הוקרן כולו. כאשר הוקרן יומן חדשות לפני הסרט - יומן "גבע" או יומן "כרמל" - נוספה עוד הפסקה בין היומן לבין הסרט. ההפסקות נוצלו לפגישות חברתיות.<br>כדי להקרין סרטים בבית-העם בצורה מסודרת, וכדי שרעש מכונת ההקרנה לא יפריע לקהל, הוקם חדרון קטן מחוץ לבניין, מצדו המערבי, תלוי בין שמיים לארץ. בחדרון זה הוצבו מכונת ההקרנה, מכונת התרגום וציוד ההכנה של הסרטים. בקיר נקרעו חורים מרובעים קטנים, שדרכם הוקרנו הסרטים. קהל הצופים ישב על ספסלי עץ, שניצבו על הבמה הרחבה של בית-העם. בקיץ הוקרנו הסרטים לעתים בחוץ, על קיר העץ הפונה צפונה. הקהל ישב על מדרון החול (דשא לא היה שם עדיין), מצויד בכיסאות ובשמיכות מהבית, וצפה בסרט.<br>בשנת 1950 נבנה מועדון הנוער. תקופה ממושכת נערכה הקרנת הסרטים במועדון הנוער, כי בית-העם מילא תפקודים אחרים. בשנת 1960 נבנה האולם של בית-העם. היו בו כ-500 מושבים, יציע וחדר הקרנה. מאז הוקרנו הסרטים שם בכל מוצאי שבת.<br>הסרטים שהוקרנו הובאו ממדינות שונות, ושפת הדיבור הייתה כשפת המדינה המפיקה. הטכניקה של תרגום בגוף הסרט לא הייתה קיימת אז. תמליל הסרט תורגם לעברית ונכתב בדיו שחור על גבי פילם לבן, שהוקרן לצד הסרט באמצעות מכונת הקרנה מיוחדת. קצב העברת התרגום נקבע על-ידי האדם שהפעיל את מכונת התרגום, לפי ידיעתו את השפה המדוברת בסרט או לפי הבנתו את המתרחש בסרט. אימי יהודית, למרות ידיעתה המועטה בשפות זרות, "תפשה" את המתרחש בסרט והצליחה במלאכת התרגום להנאת הצופים כולם.<br>את הסרטים להקרנה בחרה ועדת התרבות של המושב מתוך רשימה שפרסמה מחלקת הקולנוע של ההסתדרות בתל-אביב, שממנה גם שכרו את הסרטים. כל יום חמישי בערב היה מגיע הסרט באוטובוס של "אגד". המתח באותו יום היה רב: האם הסרט יגיע? האם יהיה זה הסרט שהוזמן? היו מקרים שהסרט נתקע במחלקת החבילות של "אגד". לימים, כשאבי עבד כנהג של המושב, הוא הביא את הסרטים בעצמו. קשריו עם אנשי מחלקת הקולנוע תרמו לאספקת סרטים מהחדשים ביותר שהגיעו לארץ.<br>בשנת 1954 הוחל בהקרנת סרטים ברוחב 35 מ"מ, כפי שהיה נהוג בבתי הקולנוע הגדולים, ונהוג עד היום. הסרט הראשון היה "סיפורי הופמן". הפצת הסרטים האלה נעשתה ישירות על-ידי סוכני חברות הסרטים בארץ, כגון מ.ג.מ., יוניברסל, קולומביה. מבחר הסרטים היה גדול יותר ואיכות ההקרנה שופרה לאין ערוך. שכירת סרט ברוחב 35 מ"מ הייתה יקרה יותר מסרט 16 מ"מ, והיה צורך להתארגן באופן יעיל ולנצל את הסרט ליותר הקרנות, כדי לשלם את ההפרש. מכיוון שקהל הצופים באזור גדל ואיכות הסרטים עלתה, הוקרנו הסרטים פעמיים בשבוע, לילדים ולמבוגרים. להקרנת הסרטים במושב נלוו מנהגים שונים. למשל, נוהג האבלות: במקרה של פטירת אחד מחברי המושב לא הוקרנו סרטים במשך חודש שלם. לימים, משרבו מקרי הפטירה, הוחלט להפסיק את הקרנת הסרטים לשבוע בלבד, ואחר-כך לא הוקרן סרט רק ביום הלוויה של הנפטר. והיה מנהג נוסף: בן מושב שמצא בת-זוג והביא אותה לקולנוע, היו כל הצופים באולם סוקרים ובוחנים את האורחת ומביעים את דעתם באשר לבחירה.<br>עם מותו של אבי ב-1974 המשיכה אימי בהקרנת הסרטים בעזרת יעקב קוסובסקי. כעבור זמן קיבל על עצמו מוביל הסרטים מרמת-גן את ארגון הקרנת הסרטים. בשנות ה-80 אולמות הקולנוע בסביבה התרבו, הגישה לאולמות הקולנוע הפכה קלה יותר, הדרישה לקולנוע "מושבי" הצטמצמה, ונסתם הגולל על מוסד תרבותי זה. ב-16.1.88 הוקרן הסרט האחרון בבית-העם בעין-ורד, ובכך באה אל קצה תקופה של 50 שנות קולנוע במושב.<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
הדפסה | תגובה