"נולדתי באוקראינה בעיירה קטנה. בזמן הפוגרומים כשהייתי נער ניצלה משפחתי על-ידי איכר מהסביבה. הייתה אז עונת הקציר ואני השתתפתי בעבודה בשדה. קינאתי באיכר ובמשפחתו היושבים על אדמתם בשלווה. החלטתי שזוהי גם המטרה שלי - לשבת על אדמתי ולעבוד אותה.<br>הצטרפתי לארגון ציוני ובגיל 20 עליתי לארץ, בשנת 1926. נשלחתי על-ידי ההסתדרות לגדרה, שם עבדתי בבציר, ומשם עברתי למגדיאל. במגדיאל פגשתי חברים שסיפרו לי על "ארגון חקלאי תל-אביב" המתכונן להתיישבות, ונרשמתי לארגון. עדיין לא ידענו איפה נתיישב. היינו שם יותר מעשרה חברים בארגון, ביניהם אברבוך, אוליניק, בוהק, ברדיצ'ב.<br>בשנת 1930 קיבלתי הודעה לעבור למקום ההתיישבות ולעבוד בפרדסי תל-מונד. שמחתי מאוד. שכר העבודה היה 20 - 30 גרוש ליום, ועשינו קופה משותפת. היינו בשטח ארבעה או חמישה חברים ראשונים. במגרש על גבעה (לימים - המגרש של אסטרחן) הוקם צריף מטבח וצריפי מגורים אחדים. שם גרנו.<br>העבודה החשובה הראשונה הייתה חפירת באר מים, כדי שאפשר יהיה להביא מתיישבים ולבנות משקים. הבאר נחפרה בצד המערבי של השטח ונמצאו בה מים. את השטח כולו חילקו למגרשים, ונערכה הגרלה: כל חבר קיבל מגרש למגורים וחלקה לפרדס. התחלנו בנטיעות - שתילים הבאנו מהמשתלה שהכין מוטשן בהרצליה. מצב הפרדסים בארץ היה אז טוב ולכן נטענו, ועזרנו זה לזה בנטיעת הפרדסים. כעבור שנה-שנתיים קיבלנו 200 אפרוחים כל אחד, ואז היה גם לול קטן וגם קצת ירקות, נוסף לפרדס.<br>השטחים של המושב גבלו בשטחים של ערבים סביב-סביב, למשל הגדר של גן-הילדים הייתה גבול. מדי פעם היו תקריות עם הערבים. פעם הם באו עד לגדר הגבול עם מקלות, אנחנו נעמדנו מולם ודיברנו אתם עד שנרגעו. יום אחד בקיץ 1938 יצאו ארבעה מחברי עין-ורד לעבודתם בפרדסים מצפון למושב. הם הותקפו מן המארב על-ידי ערבים ונרצחו. מה החזיק אותנו במקום? הידיעה שעלינו לארץ לבנות אותה, למרות הקשיים. לא ידענו מה יהיה בעתיד, ידענו רק שאנחנו צריכים פה להישאר ופה לבנות את חיינו. וכך עשינו. גידלנו משפחה וגידלנו משק. לנו היו פרדס, רפת ולול. עבדנו הרבה וגם הילדים עזרו במשק. היום יש שינויים גדולים, יש מגרשים לבנייה - זה כבר לא מושב. החקלאות כבר לא כמו שהייתה פעם, אבל אנו במשפחתנו חקלאים עד היום."<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
הדפסה | תגובה