ילדי יוון - שלמה מעוז (אוסמוס)

"בשנת 1945, מיד בתום מלחמת העולם השנייה, ארגנה הסוכנות היהודית קבוצה של ילדים יוצאי יוון, ניצולי שואה, לצורך העלאתם לארץ.<br>בשנות המלחמה נאלצנו מרבית הילדים להסתתר במקומות שונים ביוון מפחד הגרמנים. אני, למשל, החלפתי את שמי לשם יווני-נוצרי על מנת למנוע את חשיפתי וכך ניצלתי. התקופה ההיא הייתה קשה ביותר. משפחתנו התפצלה ובמהלך נדודי סבלתי לא אחת חרפת רעב. באפריל 1944 נתפס אבי ונשלח למחנה ההשמדה בירקנאו, משם לא חזר.<br>בתום המלחמה חזרנו לאתונה וכאמור הסוכנות היהודית ארגנה את עלייתנו לארץ. באוגוסט אותה שנה הפלגנו מנמל פיראוס שביוון, קבוצה של 250 ילדים, לנמל חיפה. שהינו שלושה ימים במחנה מעבר בעתלית ולאחר מכן התפזרנו במקומות שונים בארץ. 54 ילדים, ואני בתוכם, הגענו לעין-ורד. היינו ילדים בגילים שונים, מגיל 3 עד 15. הצעירים מאוד הגיעו עם אחיהם הבוגרים, אבל הרוב באו לבדם. חלק מההורים ששרדו את השואה הגיעו ארצה כעבור שנים אחדות. לעין-ורד הגענו במשאיות שהורידו אותנו ברחבת בית-העם. נחמן, שהיה ממונה על הטיפול בילדים ("הפליטים" כפי שכונינו אז), חילק את הילדים בין המשפחות. התמזל מזלי ומשום מה בחר נחמן דווקא בי לקחת אליו. הערכים שספגתי בביתו מלווים אותי עד עצם היום הזה.<br>אף-על-פי שרמת החיים אז הייתה רחוקה מזו הקיימת היום, המזון היה בשפע, בניגוד לרעב המתמיד שממנו סבלתי בשנות המלחמה.<br>את החופש הגדול שנותר ניצלנו ללימוד עברית, ועם פתיחת שנת הלימודים התחלנו ללמוד בבית-הספר המשותף בגוש תל-מונד, בכיתות א' - ה'. הקטנים מאוד למדו בגן-הילדים של המושב.<br>אני זוכר שבאותה תקופה היינו מאחרים לחזור לכיתות, כי הלכנו לצפות באימוני ה"גפירים" (פרשים ששירתו במשטרת המנדט), שהתאמנו ליד בית-הספר. ביצועיהם על גבי הסוסים משכו את עינינו ולא הפסקנו להתפעל מהם. בין היתר שירתו שם כמה ממייסדי המושב, כמו רוזנבלט, קדרי, גרסטן ואחרים. בהתחלה היו עדיין כמה בעיות שנבעו מהטראומה שעברנו בתקופת המלחמה, אבל די מהר השתלבנו ונטמענו בקרב ילדי המושב, ויחד השתתפנו במעללים שונים ומשונים שתקצר היריעה מלתארם.<br>כשנתיים אחרי שהגענו למושב עברו חלק מהנערים הבוגרים לכפר-יהושע, וחלק הגיעו בשנת 1952 לכפר הירוק ולמדו במחזור הראשון של בית-הספר.<br>עם השנים התפזרו כמעט כולם בכל חלקי הארץ. אחד מהילדים של אז נשאר עד היום במושב ומקיים משק חקלאי. חלק מהילדים שומרים עדיין על קשר. אני, למשל, מקיים קשר רצוף של ביקורים הדדיים עם משפחת נחמן לדורותיה ומבקר לעתים קרובות במושב."<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד. הדפסה | תגובה

חזרה