"באביב של 1931 הייתה אדמת כפר-הס שוממה עדיין. רק צריף אחד בודד עמד בשטח. מחלקת הפרדס של תל-מונד, הסמוכה לאדמת הארגון "יזרעאל" משכו צינור מים מעבר לגדר, קבעו בקצה הצינור ברז והעמידו על ידו צריף, ובצריף שני חדרים.<br>בחדר אחד גרו פועלי הקידוח (4-3, וביניהם קרפוביץ) שעבדו בקידוח הבאר הראשונה באדמת הארגון. זו הבאר שבוואדי הקטן בתוך המושב לא רחוק מהצרכנייה. החדר השני היה ריק, ולכן פניתי למזכירות הארגון ובקשתי כי ירשו לי להכניס בו את משפחתי - את לאה ושני התינוקות: אורי בן שלוש וחצי ומיקי בן חצי שנה.<br>גרתי אז עם עוד עשרות חברי הארגון - פועלים קבועים של משק תל-מונד - ב"מחנה" של המשק והייתי נוסע כל יום שישי אחרי עבודה אל משפחתי שגרה אז בתל-אביב. אך ב"מושב" של תל מונד היו נבנים והולכים ששת הבתים הראשונים, והנהלת המשק הבטיחה להעמיד ארבעה מהם לשיכון משפחות העובדים במשק - שתי משפחות בכל בית.<br>ידעתי, כי לאחד הבתים אכנס אני יחד עם מיכאל פיטל ז"ל, גם הוא אב לשני ילדים. בסוף מאי, כאשר ברור היה שבעוד 4-3 שבועות יוכלו לאכלס את הבתים, החלטתי להקדים את העברת המשפחה לתל-מונד ולשכן אותה בצריף הארגון עד שניכנס לבית ב"מושב" תל-מונד. מזכירות הארגון נענתה לבקשתי. ב-31 במאי 1931 העברתי את משפחתי מתל-אביב אל הצריף.<br>היינו, איפוא, המשפחה הראשונה על אדמת הארגון, המתיישבים הראשונים... את המים סחבנו מהברז בחוץ. המאור בלילה היה ממנורת נפט קטנה שהבאנו אתנו מתל-אביב. את הפרודוקטים היינו קונים במטבח פועלים שב"מחנה" בתל-מונד, ולאה בישלה אוכל על פרימוס, שעמד במרפסת הצריף או בחדר.<br>בשביל קניית פרודוקטים הייתה לאה הולכת אל מטבח פועלים - מרחק מאות מטרים. בלכתה הייתה לוקחת אתה את אורי, ואת התינוק הייתה משאירה בעגלה בצל הקיר של הצריף. לא פעם קרה, כי בשובה מהמטבח אל הצריף הייתה פוגשת בדרך ערבים נוהגים חמורים או גמלים עם זיפזיף או זבל בשביל משק תל-מונד. הם היו עוברים בדרכם ע"י הצריף. הערבים היו אומרים לה: "לכי מהר, הילד בעגלה בוכה".<br>קשה היה בלילות, בייחוד בערבי שבתות ובשבתות. הפועלים שעבדו בקידוח וגרו בחדר השני של הצריף היו נוסעים ביום השישי אחרי העבודה לכפר-סבא או לתל-אביב, ואנו היינו נשארים בצריף לבדנו עם הפעוטות.<br>מסביב הייתה אפלה גמורה ודממה... רק מרחוק מצד מערב, מנצנצים אורות "מחנה" תל מונד, ומצד מזרח קרצו אורות בודדים מכפר טירה הערבי... נביחת כלבים רחוקה ויללת תנים קרובה היו מזמן לזמן הקולות הבודדים המגיעים מעמקי הלילה.<br>עבדתי אז בחלקת הפרדס הצעיר של משק תל-מונד, הסמוכה לאדמת הארגון (חלקת פחטר). בשעות הבוקר הייתה לאה נותנת בידי אורי סלסלה קטנטונת ובה משמשים אחדים ועוד משהו, ושולחת את הפעוט אלי לפרדס. הפעוט היה יוצא מהצריף, מגיע אל הפרדס, נכנס אל בין שורות העצים, מתחיל להתהלך, עולה ויורד מ"צלחת" ל"צלחת" כשהוא קורא: "אבא, אבא". הסלסלה הקטנטונת שבידו הייתה מיטלטלת וה"מישמשים" שבתוכה היו לרוב נופלים על האדמה. כשהיה מגיע אלי - נשאר בה מעט מאד... הייתי מתיישב אתו בצלחת יבשה, אוכל מה שנותר בסלסלה, והוא מעתיר עלי שאלות משאלות שונות. לבסוף הייתי מנשקו ושולחו חזרה לצריף... ימים טובים, ימי זהב...<br>יום אחד ביקרה בשטח ועדה מטעם הקק"ל : פרופ' נחום סלושץ, יוסף וויץ ונתן ביסטריצקי. הם נכנסו לצריף וביקשו מים לשתות. לאה השקתה אותם ממי הג'רה שעמדה תמיד מלאת-מים בחדרנו, וגם כיבדה אותם באבטיח. האורחים אמרו לה כי לעולם לא שתו מים כל כך טובים ולא אכלו אבטיח כל כך טעים... צילמו אותה בתוך הצריף כשהתינוק מיקי בזרועותיה ואורי על ידה ושלחו לנו אחר כך את הצילום.<br>כעבור שבועות אחדים עזבנו את הצריף ועברנו לבית החדש במושב תל-מונד. לצריף נכנס אהרן בן יוסף ז"ל ואתו - מזכירות הארגון שעברה מתל-אביב אל השטח. החלו פעולות שונות בשטח: סידור משתלה בשביל פרדס הארגון העתיד להינטע בשטח ועוד פעולות שמזכירות הארגון יכלה לבצע בכספי חברים, בטרם החלה "התיישבות האלף" מתבצעת ממש ובאופן רשמי. חיים חדשים התחילו רוחשים בשטח..."<br>בן ציוני יעקב, 1977, כפר הס, הוצאת מוזס.
הדפסה | תגובה