"מאז ילדותי ועד שבגרתי אני זוכר דמויות שהטביעו את חותמן על הווי המושב של פעם. היינו מושב די קטן (לפני מלחמת העצמאות). העיר הגדולה הייתה רחוקה, האוטובוס של אגד היה נוסע פעם ביום לתל-אביב והנסיעה הייתה נמשכת בלי סוף. נהג האוטובוס ידע את כל הרכילויות במושב ושוחח עם הנוסעים כל הדרך והסיפורים היו עסיסיים.<br>דמות נוספת הייתה מחלק הלחם. וכך זה עבד: כל יום בשעות קבועות הוא היה עובר במושב עם סוס ועגלה סגורה, עם דלת אחורית ועם צפצפה מיוחדת. היה נעמד על-יד כל בית ומצפצף ומצפצף, ואז הייתה החברה יוצאת לאט-לאט וקונה כיכר לחם או חצי כיכר (רק שחור). והיה מחלק הנפט (גז לבישול לא היה אז). היה לו פעמון ידני, כמו בבית-הספר של אז, היה נעמד על-יד כל בית ומצלצל, ומצלצל, ואז החבר או החברה היו יוצאים עם פח או עם כד וקונים נפט לפי מידה.<br>והיה מוכר הדגים, כן, מוכר דגים. היה לו משקל שנראה כמו מאזני צדק של בית-משפט. והדגים כבר מזמן הלכו לעולמם, והריח. אבל החברה קנו.<br>והיה מחלק הקרח (למי היה אז מקרר חשמלי?). עד שהקרח היה מגיע ל"מקרר" הוא היה נמס ונמס. כל בלוק שיצא מבית-החרושת הגיע במצב של רבע-בלוק. אבל הייתה ברירה?<br>והיה הסנדלר המכונה "קלניקטה" (ביוונית - לילה טוב), שגר בצריף מאחורי הצרכנייה. והיה מוכר ה"אסקימו", יהודי שבא מהעיר הגדולה עם ארגז עץ מלא אסקימו (שלגונים) והיה מסתובב במושב בחול הלוהט וצועק - אסקימו, אסקימו!! ולרוב היה חוזר עם חצי הכמות העירה.<br>והייתה הגברת "דנקשיין-ביטשיין". פה צריך הסבר: יהודייה מבוגרת, הייתה מגיעה פעם בשבוע למושבנו הקטן עם שתי מזוודות גדולות מאוד מלאות בבגדים "שיא האופנה", משרוך נעל ועד שמלה ומכנסיים. היא הייתה עוברת באיטיות ובהתמדה מבית לבית ומנסה, ולרוב מצליחה, למכור את מרכולתה. הכול היה בהקפה ונרשם בפנקסה. כל מילה שנייה שלה הייתה "דנקשיין-ביטשיין" בגרמנית, והפירוש - תודה ובבקשה, וכך דבק בה השם לעולמים.<br>והיה השוחט ששחט לנו את העופות, והייתה הממונה על מדגרת האפרוחים, והיו והיו והיו.<br>עין-ורד חוגגת היום שבעים להיווסדה. הילדים של אז בגרו, מייסדי המושב ברובם הגדול כבר אינם עמנו, וגם רוב הדמויות "המיתולוגיות" נעלמו ואינן."<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
הדפסה | תגובה