"כשהגיעו הורי, לאה ואבא, לעין-ורד, הקימו צריף בן שני חדרים, מטבח ומרפסת, שם גרנו. השירותים היו מחוץ לבית.<br>אבי עבד בעשיית רעפים. אימי עבדה בקטיף פרי הדר בחורף ובכיבוש חציר בקיץ. וכשחזרה מהעבודה, עבדה בגן-הירק שלנו וברפת. בהיותי ילדת גן-הילדים לא היו גדרות בין הבתים, יותר נכון, הצריפים. כולם גרו בצריפים, ללא חשמל. לא היו כבישים והיו רק חולות.<br>כשעמדתי לעלות לכיתה א' בבית-הספר המשותף בתל-מונד, התחילו "המאורעות". הערבים התפרעו ורצחו יהודים בכל הארץ, וההורים החליטו שנלמד במושב. ילדי כיתות א'-ב' למדו בבית יבזרוב והילדים הגדולים יותר, ובהם גם אחי, למדו בבית הלבני. כשחלפה הסכנה חזרנו ללמוד בתל-מונד יחד עם ילדי חרות וכפר-הס. לא הייתה כל תחבורה והלכנו ברגל בימי גשם וקור ובימי חמסין, בחולות. ולא ידענו שאפשר גם אחרת. לפעמים, ילדים קיבלו רשות מההורים לבוא לבית-הספר על החמור. ואז הייתה "חגיגה" כשכל החמורים בחוץ נערו במקהלה.<br>כשהייתי בת תשע, עברנו לבית בן שני חדרים, מטבח ומרפסת גדולה, שם נהגנו לאכול את ארוחותינו, ולאחסן אבטיחים וירקות בתור מקרר (שכמובן לא היה בנמצא!). בשנים הראשונות כשגידלנו אפרוחים ולא היה לנו בית-אימון, פינינו חדר ובו גידלנו את האפרוחים, עד שאפשר היה להעביר אותם ללול, וכולנו התגוררנו בחדר השני. כך, אגב, נהגו חברים רבים.<br>בשנים ההן לא היה עדיין רדיו במושב ואת הטלוויזיה עדיין לא המציאו. הילדים שיחקו ביחד בכל פינה מוצלת בבלורות (ג'ולים), בקלס, בחמש אבנים, במחבואים ועוד משחקים שהכנו בעצמנו. הילדים אז היו מאוד יצירתיים.<br>כל ילדי המושב השתתפו בעבודות המשק מגיל צעיר מאוד. אחי ואני עזרנו בכל העבודות, גם בייצור הרעפים. התקופה הזאת הייתה קשה מאוד מבחינה כלכלית. היו ילדים שסיימו את כיתה י', ולא נשלחו ללמוד מחוץ למקום כי להורים לא הייתה אפשרות כספית, והם עבדו בכל עבודה שנמצאה להם. זכורים לי ערבי שבת וחג בבית, ליד השולחן, היינו שרים שעה ארוכה משירי ארץ-ישראל ושירים רוסיים שאבי לימד אותנו. כמו כן, אני מתגעגעת לימים שכל חברי המושב עם ילדיהם חגגו בצוותא אירועים חשובים וערבי קריאה, ועלה על כולם ה"סדר" המשותף עם מצות ויין, קריאה משותפת בהגדה, שירה וקטעים היתוליים בליווי קריקטורות על הקירות. הייתה אז חברות והרגשת יחד.<br>במלחמת השחרור נחת על ראשינו אסון כבד מנשוא, ששינה את חיינו לבלי הכר. אחי, שמואל ניפומנישצ'י, שהתגייס לפלמ"ח ונלחם בקרבות רבים בהרי ירושלים, נפל, והוא רק בן שמונה-עשרה וחצי."<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
הדפסה | תגובה