"עין-ורד בשנים הראשונות הייתה יישוב של צריפים, בחיק שדות חילפה אין-סופיים ללא צל עץ. בהתחלה היה מחנה שבו מספר צריפים, ושם גרו במשותף החברים שבאו ראשונים. כאשר גמרו את הפרצלציה (סימון והגרלה של המגרשים) החלו לבנות צריפים כל אחד במגרשו. אט-אט הגיעו משפחות, לכל אחת הצריף שלה, וכך מדי שבוע הכפר הלך וגדל.<br>על הצריפים האלה יש סיפורים רבים:<br>הצריף נוסע: לנו הילדים הייתה שמחה והילולה כשהעבירו צריף ממקום למקום. הדבר היה תמיד לפנות ערב, כשכולם חזרו מהעבודה והתגייסו לעזרה. תהליך ההעברה נעשה כך: אט-אט מרימים פינה של צריף בצד אחד ותוחבים תחתיו צינור ברזל גדול. כאשר הועמד הצריף על משטח של צינורות נדחף הצריף קדימה, מכל הצדדים תומכות ידיים והצינורות משמשים כגלגלים. חלק מהעובדים תפקידם היה לקחת את הצינורות שהשתחררו, אלה שהצריף נדחף מעליהם, ולהציבם בחזית הצריף בהמשך הדרך. כך צעד אחד צעד נדחף ונסע הצריף תוך צעקות והוראות, ואנו הילדים מוסיפים קולות להמולה ומתרוצצים בשמחה מסביב.<br>הצריף הציבורי: הרבה שנים עמד סמוך לצרכנייה צריף ארוך ובלה. אילו הצריף ההוא יכול היה לדבר, היינו זוכים לעדות נפלאה על חבורת צעירים וקומץ בחורות, שעזבו בתים והורים אוהבים, הפליגו למקום רחוק ושומם כשבלבם חלום גדול ורצון עז לבנות את ביתם בכפר במולדת החדשה. בצריף זה, ששימש כחדר אוכל וכמקום התאספות, התרקם הווי חיים סוער. עם גמר ארוחת הערב הוזזו השולחנות, השתלבו הידיים ומעגלי הורה סוערת סובבו וחוללו עד שעות מאוחרות בלילה. העייפות נהדפה מהם והלאה. ה"פולקה" וה"קרקוביאק" קירבו בני-זוג זה לזה, וכך נוספו משפחות במושב. לימים כשנסגר המטבח, כי החברים הקימו משפחות, ירד הצריף מגדולתו. הוא הפך למחסן סחורות של הצרכנייה, ובקצהו הייתה פינה לספר פוזאילוב שבא פעם בשבוע לספר אותנו. הרוחות המנשבות והגשם מרטו את הצריף ותלשו ממנו קרעים, ולבסוף סולק ובמקומו נבנה מקלט וסביבו חורשה.<br>הגן נשרף: במקום שבו עומד היום בית-העם, הוקם צריף ששימש כגן-ילדים לילדים שמספרם גדל מדי שבוע. חדר אחד נועד למזכירות, ובינתיים גרה בו ברונקה הגננת. אנו הילדים התאספנו בחדר הריק שבגן. כל אחד הביא מביתו כסא קטן קלוע וגם צעצוע כלשהו, עד שיביאו את הרהיטים והצעצועים שהוזמנו בתל-אביב. באחד הימים בצהריים החלה לנשוב רוח חזקה מאוד, בשעה שהאימהות הגיעו לקחת את הילדים הקטנים. לפתע פרצה אש ובתוך מספר דקות הצריף עלה בלהבות ונשרף כולו. למרבה המזל, הילדים כבר היו בחוץ והגננת הספיקה לקפוץ מן החלון. את הרהיטים והמשחקים החדשים הביאו כבר לצריף שעמד במקום אחר. מצריפים לבתים: במשך הזמן בנו החברים בתי אבן במקום הצריפים. עבודת הבניין נעשתה על-ידי קבוצת בניין או בעבודה עצמית עם הרבה עזרה הדדית בין החברים. בימים ההם כמעט בכל חצר הייתה פינה שבה הכינו בלוקים לבניין הבית בעתיד. ראשית, ערבי עם גמלים הביא ערמת זיפזיף וחול מהים, בערמה זו אהבנו לחפור, לשחק ולמצוא צדפים. הכנת הבלוקים נעשתה בזוגות - שני חברים עזרו זה לזה בשעות שאחרי העבודה. את הבטון הכינו בתוך ארגז מעץ או מפח, ואז מילאו תבניות בבטון, נשאו את התבניות המלאות למשטח ישר, ושם פרקו אותן בזהירות. ושוב הלכו למלא את התבניות בבטון וכך עד ששורות הבלוקים התרבו. כאשר כמות הבלוקים הייתה מספיקה החלו בבניית הבית. גם ליציקת בטון בבניין, ובמיוחד ליציקת גג שטוח, נצרכו הרבה ידיים עובדות. היו מתאספים חברים רבים. נוטל חבר דלי בטון ומעבירו לחבר אחר בשורה, כך עובר הדלי מיד ליד בשרשרת לאורך הסולם, עד שהגיע לבנאי שיוצק אותו במקום המיועד. כל יציקה נגמרה בכיבוד קל ובשמחה גדולה."<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד.
הדפסה | תגובה