שירים אלבום תמונות פינות חן ורחובות סיפורו של מקום דבר ראש העיר
דף הבית צור קשר לאתר העירייה קישורים מומלצים

 קריית שמונה שנותיה הראשונות

 הכפר חלסה:
 כפר חלסה שימש כצומת דרכים מרכזית, הכפר התפתח היה בו שוק אזורי.
 ביטוי לעושרו ושגשוגו של המקום ניתן לראות במבנים שנבנו כמו:
 בית החאן - ביתם המפואר של משפחת אחסיין, מסגד, טחנת קמח, תחנת משטרה.

 ב-12 במאי 1948 נכבש בניין המשטרה בחלסה ע"י כוחות צה"ל כתוצאה מכך עזבו
 ערביי הכפר את המקום עד יעבור זעם. הכפר ננטש ונשאר שומם למעלה משנה.
 עם תחילתה של העליה ההמונית נוצלו כפרים נטושים רבים כפתרון דיור זמני כך היה גם בחלסה.
 העולים הראשונים שהגיעו למקום יושבו בבתי האבן הריקים של הכפר, חלקם משמשים את תושבי העיר עד היום.

 הויכוח על מיקומה ואופיה של העיר המיועדת:
 עם הגעתם של העולים הראשונים לחלסה פרץ ויכוח מה יהיה אופיו ומיקומו של היישוב המתהווה.
 שמואל מאירי (שרייבר) רכז המדור לתכנון פיתוח עמק החולה מונה ע"י שר החקלאות אהרון ציזלינג
 ראה לנכון להקים ישוב עירוני שיכלול תעשיה וחקלאות. לעומתו אנשי כפר גלעדי ובראשם נחום הורוביץ
 (מזכיר הקיבוץ) ואליעזר קרול (מנהל המעברה בשנותיה הראשונות) התנגדו להקמת עיירה
 אלה רצו שיקום ישוב כפרי נוסף.

 ההתנגדויות היו משיקולים נרחבים. הגישה הכללית הייתה כי באזור צריך לקום ישוב ברוח

 ההתיישבות העובדת ולא ישוב המבוסס על "מסחר פרטי והון ספקולטיבי". שיקולים נוספים

 היו ההיבט הביטחוני, היבטים כלכליים כגון ריחוק מהמרכז שיהווה קושי ליצירת תעשיה

 כלכלית. החלופה שהוצאה על ידי נחום הורביץ היתה הקמת עיר אחת מעל נחל דישון,

 צפונית לקיבוץ איילת השחר, במקום שתי העיירות שהוקמו, חצור וקריית שמונה.

 

 נראה כי החשש הכבד ביותר היה מפני מאות מחוסרי עבודה, שתיצור עימה המעברה,
 שעשויים ליצור לחץ כבד על המשקים להעסיקם בעבודות שכירות. שכן העסקת עובדים בשכירות
 הייתה בניגוד לאידיאולוגיה הקיבוצית, וקיבוצים שעשו כן הוקעו על ידי מנהיגי התנועה.
 חיזוק נוסף לכך שהאידיאולוגיה הייתה מהמניעים המרכזיים להתנגדות,

 ניתן למצוא בהתנגדות שליוותה את הקמתה של החנות הראשונה במעברה.

 

 בשל חילוקי הדעות, והכוחות הפוליטיים שעמדו מאחורי כל אחד מהצדדים, בחלסה כמו

 במעברות נוספות בהם התנהלו ויכוחים דומים, התכנון התעכב והמציאות המתהווה בשטח

 היא שהכתיבה את המהלכים.

 

 תאריך ההקמה

 במקביל לויכוחים הסוערים החלה בשטח התיישבותם של העולים.

 קבוצת העולים הראשונה מיוצאי תימן, הגיעה לחלסה במהלך חודש יולי 1949. תאריך

 העלייה המדויק בחודש זה אינו ברור, שכן קיימות מספר ידיעות סותרות.

 

 התאריך הקרוב ביותר לדיוק, הינו בשבוע שבין ה-8 ליולי 1949, כ"א תמוז תש"ט,

 תאריך שנמסר על ידי האגף להתיישבות תימנים, לבין השבוע של ה-14

 ליולי 1949 שעולה מתוך ידיעה בדבר עלייתם לחלסה של עולים בשבוע זה.

 

 בחירת שם הישוב – מחלסה לקריית שמונה

 כאשר תוכננה הקליטה של העולים בחלסה נקרא המקום, "עיר גנים", עם הגעתם של

 העולים הראשונים למקום שונה שם המקום, מהשם שהיה שגור בפי הקיבוצים "מעברת

 חלסה" ומהשם שליווה את התוכנית "עיר גנים" ל"קריית יוסף" להנצחת זכרו של יוסף טרומפלדור.

 באמצע שנת 1950 נענתה המועצה האזורית גליל עליון להצעת הקרן הקיימת לישראל

 ואישרה את השם החדש שניתן לישוב על ידי ועדת השמות, "קריית שמונה".

 

 העלייה התמנית

 קבוצת העולים הראשונה שהגיעה למעברת חלסה היו מעולי תימן שהגיעו לארץ

 במבצע "מרבד הקסמים". הקבוצה הגיעה לקריית שמונה ביולי 1949, ומנתה כ-14

 משפחות. הקבוצה השנייה מעולי תימן הגיעה למקום באוגוסט 1949

 ומנתה כ-15 משפחות, שתי קבוצות אלו התיישבו בבתי האבן הנטושים

 של הכפר חלסה.

 

 ב-11 בנובמבר הגיעה קבוצה שלישית של עולי תימן שמנתה 25 משפחות נוספות,

 קבוצה זאת שוכנה בשלב ראשוני במחנה ארעי. ומנהל המעברה אליעזר קרול, החל

 בבדיקה ראשונית להשמשת מבנה המשטרה הבריטית במקום למגוריהם.

 

 בעשרת החודשים שלאחר מכן שהו במקום רק העולים מתימן כ-46 משפחות שמנו

 177 נפש, אופי ההתיישבות נשאה ברובה אופי חקלאי, בתים עם משקי עזר.

 

 העליה הרומנית, העירקית, ההודית והבבלית

 לקראת סוף שנת 1950 החלו להגיע עולים רבים לקריית שמונה, מתיאורי הוותיקים

 במקום היו ימים בהם הגיעו עד כ-10 אוטובוסים ביום עם עולים למעברה.

 

 ב-30 ביולי 1950, התקבלה החלטה בישיבת המועצה האזורית של הגליל העליון לקלוט

 בקריית יוסף עוד 5000 משפחות. בשנים אלו הגיעו עולים מרומניה, עירק, הודו ובבל

 למעברה.

 

 ב-16 ליולי 1950, בספירה פנימית שנערכה במעברה נמנו 183 משפחות שהם 815 נפש.
 בסוף שנת 1950 היו במעברה 1364 עולים. בסוף שנת 1951 מנתה מעברת קריית שמונה 3775 עולים,
 כשנה לאחר מכן החלה במעברה הגירה שלילית.

 

 היחסים עם ההתישבות העובדת

 הכפר הנטוש חלסה, ממוקם בתחומי ועד הגוש – גליל עליון והיה באחריותה המנהלית

 עד שנת 1952, שנה בה הוקם במקום ועד מקומי.

 

 הישוב הראשון שתמך בעולים עם הגעתם היה קיבוץ כפר גלעדי, ממנו נשלח אליעזר

 קרול, איש השומר הוותיק, לנהל את עיניי המעברה המתהווה. ב-20 לספטמבר 1949,

 החל אליעזר קרול, את פועלו בקרב העולים במעברה. תחילה סיפק את צרכיהם

 הבסיסיים של העולים שהגיעו למקום מחוסרי כל וסיפק להם: מצרכי מזון בסיסים, ריהוט

 וכלי מטבח. ובהמשך פעל רבות לקידומה של המעברה, מציאת מקומות  פרנסה לעולים,

 הקמת מוסדות הציבור הראשוניים, וניהול את הקשר בין העולים לרשויות.

 כעבור שנה ב-14 בספטמבר 1950, סיים אליעזר קרול, את תפקידו. דוד טכור מקיבוץ

 כפר גלעדי החליפו בניהול המעברה. במאי 1951 מונה לתפקיד אברהם הכהן, איש

 שח"ל שהגיע מפתח תקווה למקום.

 גזבר ומזכיר המועצה האזורית גליל עליון, נתן כהן, איש כפר גלעדי פעל רבות למען המעברה.

 נראה כי 'ועד הגוש' לא זכה לעזרתה של מחלקת הקליטה, במתן אמצעים לטיפול השוטף בעולים,
 מתוך חשש שפעילות המועצה תחזק במקום את השפעתה הפוליטית.

 בעקבות כך המצב במעברות חלסה וראש פינה שהיו באחריותו היה קשה. ולכן הוציא

 משרד הפנים את האחריות מידי 'ועד הגוש' ומינה על המעברה ממונה מטעמו.

 

 לפי כל האמור, הפעילות בקריית שמונה נעשתה לרוב בתאום, והתחשבות בדרישותיהם

 וצרכיהם של העולים, ומתוך המון כוונות לעזור, אך ככל הנראה בשל הפער התרבותי בין

 העולים לקולטים והעדר שפה משותפת, התגלעו בשטח אי הבנות לא מועטות.

 

 קשיי הקמה

 יצירת תשתית עירונית במעברה

 על מנת להפוך את קריית שמונה למרכז המספק שרותים ליושבי העמק הוחלט להעביר

 את מרכזת הטלפונים הידנית ממטולה לקריית שמונה ב-22 לינואר 1950. אחר כך

 חודשה מרכזת זאת במרכזת אוטומטית. במקום הוקם אף סניף מרכזי של אגד.

 

 הקמת מערכת החינוך

 בקרית יוסף מוקמים עם הגעתם של העולים מתימן בית ספר של "זרם העובדים הדתי"

 בו כ-50 תלמידים, במבנה אבן ששימש גם בימי המנדט כבית ספר, וגן ילדים.

 במקביל הוחל בהקמת צריפים לבית ספר נוסף של "זרם העובדים" – שיקרא בית החינוך ב'.

 המורים והגננות הראשונים היו מקיבוצי הסביבה אליהם הצטרפו בספטמבר 1951

 קבוצה של שישה מורים שעברו הכשרה בסמינר מזורז למורים במעברות. מורים אלו

 לימים יהוו את שדרת מערכת החינוך של העיר. בשל מצוקת הפרנסה בקרב המשפחות,

 התרוקנו כיתות הלימוד הגבוהות מתלמידים בעונות החקלאות הבוערות.

 בחודש אוקטובר 1951 החל במעברה מפעל הזנה במסגרת מוסדות החינוך,
 דבר שהגביר את הנוכחות בכיתות (התקופה היתה תקופת הצנע).

 

  לפערי התרבות בין הקולטים לנקלטים הייתה השפעה רבה על תחום זה, דוגמה לכך

 ניתן למצוא בעדותו של אליעזר מרכוס, שהיה מורה חייל במעברת קריית שמונה.

 אליעזר מרכוס הגיע לקיבוץ כפר בלום במסגרת שרות צבאי בגרעין הנח"ל של תנועת

 הצופים בשנת 1951. בשל מחסור בכוח אדם במערכת החינוך במעברה שובץ כמורה

 לכיתות ז'-ח' במעברה. במסגרת השעורים שהעביר לכיתתו בנה עימם סוכה והציע

 להם לחגוג למחרת היום את חג הסוכות בסוכה ולשם כך ביקשם להגיע לבושים חגיגית.

 למחרת כשהגיע לכיתה נוכח כי מחצית מהילדים הגיעו עם ידיים צבועות בכתום, מאחר

 וחשב כי מהתלים בו שלח אותם לשטוף ידיים, בצאתם הבחין כי כל היוצאים היו תימנים.

 

 כאשר לא שבו הילדים יצא לחפשם, ובעת החיפוש פגש שני גברים מהעדה התימנית

 שהסבירו לו שבעקבות בקשתו הקדימה כל העדה את הכנת החינה המסורתית כדי

 שהילדים יגיעו חגיגיים לבית הספר.

 

 הקמת מערכת הבריאות

 בתחילת ימי המעברה היה מגיע הרופא מכפר גלעדי פעמיים בשבוע למעברה. במהלך

 שנת 1950 הוקמה באחד הצריפים בקריית יוסף מרפאה, ובמקביל הגיעה לעיר אסתר

 רוז, אחות שעבדה לפני כן בבית חולים בלינסון לסייע באיוש המרפאה. במקום היה באותו

 זמן אח בלבד. אסתר רוז, ביצעה את עבודתה באמונה מלאה, ונהגה לעבור מבית לבית
 לבקר ולוודא כי כל חוליה מחלימים בהתאם להנחיותיה.

 

 ביטחון

 באופן יחסי שנותיה הראשונות של קריית שמונה, ניחנו בשקט יחסי, למעט אירוע

 חריג אחד. בשנת 1950 נרצח שומר מקריית שמונה, בעת ששמר במחצבת סולל בונה.

 נראה כי הרצח בוצע על ידי מסתננים שהגיעו מסוריה למקום, למטרות שוד.

 

 בשנת 1951 החלו להתעורר בעיות ביטחוניות בצפון בעיקר באזור משמר הירדן, שכן

 הסורים התנגדו לפעולות הפיתוח שהחלו בעמק – ייבוש ימת החולה. התנגדות זאת

 התחממה לכדי לחימה בשל פלישה סורית במאי 1951, לתל מוטילה ליד אלמגור.
 לחימה זאת הופסקה בצו של מועצת הביטחון. למרות שבאזור קריית שמונה שרר

 שקט בתקופה זאת ניתן היה לחוש במתח בקרב עולי המעברה.

 

 המרחק מהמרכז

 קריית שמונה הייתה מרוחקת מאוד ממרכזי ישוב גדולים, דבר שהקשה את ההגעה אליה

 (נסיעה של כ-5 שעות באוטובוס שהגיע למקום פעמיים ביום), ויצר תחושת בידוד.

 במחנות העלייה לא פעם היו 'מסיתים מקצועיים' שהפיצו שמועות על מקומות מרוחקים,

 כמו קריית שמונה, ויעצו להתנגד בכוח להישלח למקומות אלו.

 בעקבות כך היו מקרים שעולים שהגיעו לקריית שמונה, סרבו לרדת מהרכב ודרשו

 להחזירם למחנה העלייה, לכן לעיתים נאלצו להורידם בכוח ולשכנעם להישאר במקום.

 

 בעיית התעסוקה

 עם הגעתם של התימנים הוקם במקום בספטמבר 1949, על ידי משפחת חרפוף, מפעל

 לאריגת מחצלות. הידע הגיע עם המשפחה מתימן אותו ניסו לתגבר על ידי רכישת

 מכונות והכשרה מיוחדת שהובאה למקום. חומרי הגלם הגיעו מגדות ימת החולה.

 רוב אנשי המעברה עבדו בעבודות חקלאיות בקיבוצי הסביבה, במסיק זיתים במטולה,

 ביעור במסגרת העבודות היזומות של הקרן הקיימת, ובשלוחת סולל בונה שהוקמה

 במקום בסוף 1950.

 

 יושבי המעברה סבלו ממחסור קשה בתעסוקה, עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח

 התשלומים של לשכת העבודה הכללית של פועלי צפת לחודשים מרץ – אפריל 1950.

 בתקופה זו שהו במעברה כ-46 משפחות, ומספר ימי העבודה באותה תקופה לא עלה
 על חמישה וחצי ימי עבודה לאדם ואילו בתקופות בהן הייתה תעסוקה, רוב העולים לא

 התאימו מבחינה פיזית למאמץ שנדרש.

 

 גם העובדים שמצאו פרנסה חייהם לא היו קלים, שכן היו הלנת שכר באותה תקופה

 הייתה תופעה נפוצה, שכן השלם כמו פקידת לשכת העבודה היו מגיעים למקום לשעות ספורות.

 

 היווצרותה של הנהגה מקומית

 במהלך השנים 1949-1951 נוהלה המעברה בקריית שמונה על ידי מנהלים חיצוניים

 שקיימו לעיתים התיעצויות עם ראשי העדות – הרבנים, או עם אנשים שבאופן  ספונטני

 לקחו על עצמם לייצג ולקדם נושא מסוים. דוגמה לכך ניתן למצוא בספורו של יעקב חכם,

 עולה ששלט במספר שפות, ושוכנע על ידי אליעזר קרול להישאר במעברה ולקחת על עצמו
 תפקיד של מתרגם וקולט.

 בשנת 1952 נלקחה האחריות על מעברת קריית שמונה מידי המועצה האזורית גליל עליון,
 ובמקום הוקם ועד מקומי.

 

 סיכום

 קריית שמונה התפתחה מכורח הנסיבות, בעוד שיישובי הסביבה עסקו בויכוח האידיאולוגי

 בנושא אופי ועתיד הישוב שיקום. יצרו העולים בשטח את המציאות.

 

 ראשוני העולים הגיעו למקום ביולי 1949 ובמהלך רוב שנת קיומה הראשונה של המעברה

 היא מנתה מספר מצומצם של עולים בעיקר מתימן. הגידול  המשמעותי במספר העולים
 במעברה החל לקראת סוף שנת 1950, אך היה קטן במחצית מהמספר

 עליו דווח בעיתונות. נראה כי למרות שאין לדבר עדות בנתונים סטטיסטיים כבר בשנת

 1950 החלה הגירה מהמקום בשל הריחוק, והעדר פרנסה.

 

 קיבוצי 'ועד הגוש', לימים המועצה האזורית גליל עליון, יצאו מגידרם על מנת לסייע

 לעולים החדשים להתאקלם במקום וזאת ללא קשר לדעותיהם בנושא ההתיישבות במקום.

 אך למרות מאמצי הקליטה של יישובי הסביבה, נשמעים בין עדויות העולים

 קולות תסכול לא מעטים הקשורים בעיקר לדרך בה נעשו דברים.

 נראה כי מעבר לפער התרבותי בין הקולטים לנקלטים היה קושי נוסף שלא תמיד הנעים

 לעולים את חווית הקליטה. קושי זה עולה בעיקר מקרב עולים שבאו במגע עם תושבי הקיבוצים
 בקיבוציהם והוא נסוב סביב חוסר הלגיטימיות של העולים להימצא בכותלי הקיבוץ שלא בהקשר עבודתם בו.

 

 נראה כי בנכונות הקליטה של העולים על ידי שכניהם מהקיבוצים היה קשר חד צדדי, שצרם לעולים.
 יתכן בכך נעוצות חלק מהסיבות לתסיסה בקריית שמונה נגד הקיבוצים

 בשנות ה-70.

 

 סיכום זה נכתב ע"י נגה פומרנץ, 2000 תש"ס במסגרת עבודה סמנריונית.

 העבודה המלאה כולל מקורות ביבליוגרפים נמצאת במרכז פסג"ה קריית שמונה.